על הגדלת טווחים בעבודה ובחיים

כשאת נמתחת לכל הכיוונים

אני יוצאת מהחדר החם שלה ומחזיקה את העיניים שלי שלא יברחו להן הדמעות. הפער הזה, בין החום שהיא מספקת לבין העולם הקר שבחוץ מכה בי והמחשבות מתחילות לרוץ במעגלים: למה עשיתי לעצמי את זה? על מה בדיוק חשבתי? בשביל מה  אני צריכה את כל האחריות הזו, את כל הציפיות?

בתקופה ההיא הכל נחווה עצום וחזק וקור הנגב מתחבר עם הרעד הפנימי ומותשות הגוף מהחוויה המטלטלת רגשית, הפעם בהדרכה. הדרכה, מצע הגידול של אנשי מקצוע בתחומי הטיפול, המקום בו אנו צומחים, מעצבים את זהותנו האישית, המקצועית ולעתים מעט נחבטים.

אני בת 28, נשואה שנתיים, בעיצומו של התואר השני וכבר שנה אני מרגישה פיזית שהגוף שלי נמתח לכל הכיוונים, נמתח, שלא נאמר- נקרע! ולמה שנה? כי כבר שנה שאני עובדת בתפקיד ניהולי במשרד הבריאות, כסגנית מנהלת תחום שיקום במחוז דרום (רכזת שיקום בלשון המשרד). אז, לא ידעתי לאן אני עתידה להגיע, מה שכן הרגשתי זה שכאבי הגדילה האלו הם בלתי סבירים!  לא הצלחתי להבין את הציפייה שאגדל כל כך מהר בכל כך הרבה תחומים, אתנהל בכל כך הרבה ממשקים מורכבים מקצועית, קונפליקטואליים שלא לומר פוליטיים וגם משלא הבנתי את הציפייה, בהיותי מי שאני, הייתי חייבת, מוכרחה לעמוד בה ולהצטיין!

אני רוצה שהיא תשמע אותי מקללת את המנהלת שלי שדחפה אותי לכך, את עצמי שלקחתי את האתגר, את המקצוע הזה, שאני כל כך אוהבת- עבודה סוציאלית, שמעמיס על אדם אחד משקלים בלתי סבירים…ואת הפריפריה הזו שמלאה בצרכים וחסרה בכוח אדם…מקללת ונזכרת, שבעצם, בתוך כל הכאוס הזה יש גם המון הזדמנות!

'איך זה מרגיש כשהגוף נמתח?' היא שואלת בשקט. 'התנועה מתחילה מהראש', אני משיבה, 'הראש מבין שהוא נדרש לעשות משימה הגדולה ממידותיו כמו להוביל אנשים, לשנות עמדות, להתייצב מול האחר שלרוב מבוגר יותר, ותיק יותר ולעתים גם כוחני יותר ממך. אז, הראש, פוקד על שאר האיברים לנוע: למוח לחשוב מהר ורחב יותר, לעיניים לראות מעבר, לידיים לתפוס יותר ולרגליים לרוץ מהר, כל כך מהר… והכי חשוב, הוא פוקד על הבטן להתכווץ- כדי שלא תרגיש את הפחד'.

'מי או מה בדיוק דורשים ממך להימתח ככה?' היא שואלת וכמו חיכיתי לשאלה מתפרץ ממני גל כעס ואשמה כלפי העולם… היא מקשיבה לי זמן רב, בשקט, כדרכה ואומרת: 'כלומר, מה שאת מספרת לי הוא שהמנהלת שלך דורשת מהגוף שלך להיות לאורך זמן במצב של לחץ, עומס ומצוקה, היא דורשת ממנו לגדול מהר יותר מקצב גדילתו הטבעי וכך היא מכניסה את הגוף שלך למצוקה'. 'כן, בדיוק, יללתי, סוף סוף את מבינה'. היא הנהנה. 'מה שאני לא מבינה' היא המשיכה (תמיד הן ממשיכות המדריכות האלו, חכמות שהן..) 'זה איך את מרשה לאחרים לקחת כל כך הרבה שליטה על הגוף שלך כשאת חווה כל כך הרבה מצוקה?'

אחר כך גם למדנו לנשום, להרגיש את הפחד ולהפוך אותו לכלי עבודה מול האחר, כל אחר, בהשגת כל שינוי בו אני חפצה

מה היה קורה אם הנבט לא היה דוחף בכוח את האדמה

גדילה, כל כך הרבה נכתב עליה, בקיעת הנבט מהגלעין טומנת בתוכה בהכרח תנועה, שבירה של הישן ויצירת חדש, בהכרח שונה. אנו כמעט איננו עוצרים וחושבים על על כמות האנרגיה שמשקיע הנבט הצומח בתהליך השינוי כמו שאנו כמעט ולא משקיעים אנרגיה במחשבה על תהליכי השינוי והלמידה שלנו, עבור רובנו, הם פשוט מתרחשים. לכל היותר אנו מכמתים אותם בתשלום לקורס כזה או אחר או ביצוע משימה לימודית… כי לו הבנו שכל שינוי שאנו עושים, ולו הקטן ביותר, דורש מאיתנו שבירה, פרידה מהישן ובנייה של חדש- אולי היינו בוחרים שלא לעשות שינויים כלל!  ואכן, ישנם אנשים רבים שנמנעים משינויים, שינויים כמו להתחיל להתעמל, לשנות משקל, לשנות תפקיד בעבודה, להתחייב.. אלא שהצמיחה שלנו מתרחשת כל הזמן, גם אם איננו ערים לה, היא שומרת עלינו בחיים, שומרת על הגוף שלנו שיתחדש ויתחזק ושומרת על השכל והרגש ותוך שהיא מתרחשת- היא דורשת מאיתנו משאבים, משאבים רבים.

מה קורה כשהמשאבים שהצמיחה דורשת גדולים מהמשאבים הזמינים לנו עתה?

מה קורה כאשר יש צורך לצמוח ממשבר או ממחלה? האם כל שבר יחלים ויצמח?

האם הוא יצמח גם אם האדם אינו פועל לשם כך? האם החלמה מתרחשת באופן טבעי או שהכרחי לעשות פעולות התומכות בה?

להגיע ל- 90 מעלות

עבורי, לתמוך בתהליך ההחלמה שלי, אומר להיות אקטיבית. לקחת שליטה היכן שניתן ולשחרר את המקומות שלא ניתן. חלק מהאקטיביות מתבטאת בתרגול אינטנסיבי של פיזיותרפיה. עדיין, הרצון להחלים נפגש כל פעם מחדש בבקשות של הפיזיותרפיסטית שלי לחצות את הגבול. אני תוהה, האם אינה יודעת עד כמה כל תנועה כואבת? האם אינה מבינה כי עמוק בראשי אני חושבת 'הדבר אינו אפשרי'.  אני נזכרת בפעם הראשונה שביקשה ממני לדרוך על הרגל השבורה, על מנת לעמוד במשימה הייתי צריכה להתחבר לכוח עליון באמצעות תפילה: נשימה, דריכה, נשימה, תפילה, נשימה, דריכה, נשימה, תפילה.. רק ככה הצלחתי.

היום, היא אומרת, אנחנו הולכות להגדיל טווחים, תראי כמה יהיה לך טוב אחרי, מבטיחה. רק שעד שיגיע כל הטוב הזה היא מותחת, מושכת, מעקמת ולוחצת על הרגל בעשרות דרכים. 'צריך לשנות את מהלך התנועה של העצם' היא מסבירה, 'ובשביל לשנות מהלך צריך להפעיל כוח'. אחר כך היא בודקת את הצלחת ההתערבות ומבקשת ממני להרים את השבורה על מדרגה ולרכון קדימה ואני אכן מפעילה כוח ובטוחה בטוחה שצלחתי את הכיפוף והגענו לזווית של 45 מעלות… דמיינו לעצמכם את מידת תדהמתי כשהיא צעקה: 'יש! אנחנו ב- 90 מעלות!' מבחינתי, הייתי צריכה לחפש ממש חזק היכן ההצלחה…

לגדול נכון

כל מי שמלווה אנשים בתהליכי שינוי, שמנהל, שמדריך עובדים יודע- צמיחה היא תהליך אטי. לעתים, אנו מאוד רוצים שיהיה מהיר יותר ודוחפים לעבר יעדים מסוימים. אלא ש… אם לא נהיה רגישים לקולו הייחודי של העובד, לצרכים שלו, לגבולות, לטווח התנועה , מה שנשיג במקום צמיחה, הוא שבר.

מנהלת שנדרשת לעשות שינויים בכוח האדם, לא תוכל לעשות זאת בצורה טובה אם לא תקיים בדיקה האם השינויים האלו מקובלים עליה, מהם הדאגות והחששות שלה מהמעמד, אלו זיכרונות וחוויות הוא מציף אצלה- רק כשכל אלו יתבהרו, היא תוכל להתפנות למשימה. זאת ועוד, אם תפעל באופן שאינו הולם את ערכיה וצרכיה שוב ושוב, יש להניח, שבקרוב, תהיה זו היא שתעזוב את הארגון.

כשהעובדים והמודרכים שלנו לומדים לשמור על עצמם בעולם העבודה, הם לומדים גם לשמור על העובדים שלהם והלקוחות שלהם וכך, עובד או מודרך שמרגיש שיכול לבטא את צרכיו החומריים והרגשיים בארגון, שיכול להביע צורך בהגנה או בהקשבה או כל דבר אחר, עובד שיכול להתחבר לדחפים שמניעים אותו, למוטיבציות שלו אך גם לשמור שלא ימתח מידי, יקרע, יישחק יתכהה, זה העובד או המודרך שיביא לארגון צמיחה.

פעם אחרי פעם ראיתי עובדים שהעבודה זימנה להם חוויות לא פשוטות של אלימות כלפיהם וכלפי צוותים שמלווים, של ביטול, השתקה והשטחה ולמול זה הם למדו בניהול והדרכה נכונים לזהות את היכולות שלהם, הצרכים והגבולות שלהם והפכו להיות מעמודי התווך החזקים של אותו ארגון. ניסיונם האישי, כשהיה בהיר עבורם, סייע להם להוביל עובדים ומקבלי שירותים רבים בתהליכי שינוי, צמיחה והחלמה. תהליכי הלמידה והגדילה שהתרחשו גם בהדרכה היו חלק מהמשאבים שלהם ובכך תמכו בהם בעמידה מול האתגר הניהולי ודווקא מהמקום המחלים בתוכם, זה שיודע לזהות את התהליך הרגיש והעדין של השינוי וכאב הצמיחה, דווקא מהמקום הזה יכלו לסייע באופנים רבים להחלמה של רבים אחרים.

עוד על הדרכת מנהלים ניתן לקרוא- כאן.

אז, האם החלמה אפשרית גם ללא תמיכה מקצועית ומה תפקידה של ההדרכה והליווי הניהולי בתהליך זה? אשמח לשמוע את דעתכם!

3 תגובות
  1. אביטל אנגל
    אביטל אנגל says:

    כמה תעצומות נפש נדרשות מאיתנו בגדילה ובהחלמה. כמה יפה כואב ונוגע את כותבת. חיבוק של געגוע אהובה. מקווה שבקרוב מאוד ניפגש ואת תדרכי על הרגל שלך ללא כאב.

    הגב
  2. טל
    טל says:

    שירלי, מדהימה שאת.
    כתבת נפלא…
    נהנתי לגלות שיש עוד הרבה בלוגים לקרוא, ואתר יפה ומושקע
    את נהדרת

    הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *