על משפחות, ורדים וציפיות- פוסט מיוחד לחג

מחכה לו שיבוא

עשרות שיחי ורדים מקיפים אותי… מבין העלים הירקרקים ניבטים ניצנים ורודים, מגיח הצבע האדום ונח על לבן מלכותי… אני מסתובבת בין הורדים ומשתכרת מריחם, אצבעותיי מלטפות את עלי הכותרת, סופגות את טיפות הטל… ליבי נימלא אור ואוויר. זהו הרגע היקר ביותר עבורי בעולם כולו!

עוד רגע חג וניחוחות הבישולים יתערבבו  עם ריח הניקיון. למרות שביקשו ממני לנוח קצת, אני מתגנבת לחצר… עבור ילדה בת 10, מחיר ההנאה הרגעית גבוהה מהעייפות של אחר כך. אני דבקה בשליחותי- ליצור עבור אימי את הזר הנפלא מכולם! אני קוטפת אותם יפים במזמרה שבידי, מנקה את הקוצים בידיים חשופות וכורכת אותם עבורה. הלב שלי נמס מאושר כשהיא פוקחת עיניה למול הזר שהכנתי רק לה.

כמה שעות לאחר מכן אני עומדת בדלת העץ הגדולה לבושה בשמלה לבנה ומצפה, כמו כל חג, ממתינה. אני סורקת במבטי את כביש הגישה לבית -ריק. השמיים מחליפים צבעים, מכחול לצהוב וכתום, הנה חושך והוא לא בא. כמו כל שנה וכל חג, השמחה מתחלפת כמו השמיים בשחור, במשאלה כי דברים יהיו שלמים עבורנו, שנהיה משפחה רגילה. אני נכנסת עצובה ועוזרת לסבא וסבתא לקשט את השולחן. אחר כך הוא יתקשר ויהיה קצר מידי ואני כל כך ארצה לדבר ולספר לו הכל- מה היה ואיך אני מרגישה ועל בית ספר והחברים או רק לומר לו שאני כל כך מתגעגעת.. אבל הוא יאמר מילים קצרות על שקורה איתו, השיחה תגמר ואני אשאר עם העצב ולחיים רטובות.

הרצון הזה, שיראו אותנו- משותף לכולנו. כולנו רוצים להיות נאהבים, להרגיש שהדברים 'נורמליים' עבורנו טובים, שלמים. אלא, שפעמים רבות מתוך הרצונות שלנו, מתוך החוויות הכל כך אישיות של כל אחד ואחת- צומחת אכזבה גדולה. החגים, מסמנים לרבים יותר מכל את החלום (או את שיברו) אנו מסתכלים בסרטים אמריקאים, בהם כל המשפחה צוחקת סביב שולחן החג, אנו פוזלים לחלון של השכנים ובטוחים- ששם טוב יותר.

אז, אנו מתחילים למנות, בין רשימות האורחים לרשימות הקניות- גם את רשימת האכזבות. לעתים, אנו מונים אותה בשקט בלב ולעתים ברעש גדול שהופך לצעקות, לבכי, ל'פיצוצים'.. מי שמר איתנו על קשר ומי התנתק? מי אכזב? מי לא עמד בציפיות? אנו מנהלים עם המשפחה שלנו אלפי שיחות דמיוניות, אנרגיה עצומה, רק כדי להסביר להם שמי שהם זה לא מה שחשבנו שהם צריכים להיות. לעתים אף מתגנבת לה המחשבה הקשה מכולן- האם עמדנו בציפיות של עצמנו? האם אנחנו הם מי שחלמנו להיות?

ציפייה– איזו מילה גדולה, כגודל הציפייה… אנחנו מצפים מהורינו שיטפלו בנו, מצפים מסביבתנו שתראה את צרכינו ותספק אותם, מצפים מילדינו שיקשיבו למה שאנחנו אומרים, מצפים מעצמנו להיות מסוגלים לשמור על היקרים לנו… כל כך הרבה ציפייה בתוכה כרוך הרצון לטוב כמו גם איזו מחשבה מובלעת שהמציאות, כולה בשליטתנו.

האם אנו מסוגלים להכיר בכך שחלק ניכר מהמציאות שלנו כלל אינו בשליטתנו? האם קיימת אפשרות לקבל את האהובים שלנו כמו שהם עם קצת פחות ציפיות?

אמא את יודעת איזה מזל יש לי

אני שכובה על המיטה ועוד לא לגמרי קולטת מה מתרחש סביבי, בגוף תחושות לא מוכרות ומעלי אנשים מדברים. אני משתדלת להקשיב ולהשיב על שאלותיהם אבל כל המילים מתערבלות לי, לשקוע לתוך שינה מהולה במורפיום, נשמע רעיון יותר טוב. כשאני פוקחת עיניים אמא שלי שם משוחחת עם השותפה החדשה בחדר המחלקה, האירוניה וקופת חולים שמו אותי בחדר עם פסיכולוגית… היא אומרת 'זה בוודאי שבר נורא לילדות הקטנות, לראות את אמא ככה- שבורה'. אני מוצאת את עצמי מנחמת את שתינו 'הן ילדות חזקות, יש להן הזדמנות לצמוח ממשבר…'

כמה חודשים אחרי אני מגלה שצדקתי, הן גדלו כל כך, התבגרו להן פתאום. רק שזה לא הרגיש כך בהתחלה- בהתחלה היה כאוס ובכי וצעקות ובלגן שהבהיל את כל המשפחה. לכולם השבתי 'זה משבר וזה יעבור' רק שלפעמים בלב, גם אני לא הייתי סגורה על כך… חיינו את היום ותכננו מעט קדימה. בעיני, מקור הצמיחה בכל האירוע הייתה האמונה בכוחות של כל אחד מבני המשפחה, בהבנה כי המצב זמני וחולף וכי יש לנו כלים להתמודד, למשל, להפחית את השליטה שלנו עליהם ובכך לעודד את כוחות הנפש לפעול להתגבר, להתבגר.

כמו הורים רבים, היו לנו ציפיות מהן ובעיקר- מעצמנו.

גם מהמשבר שעברנו למדנו עד כמה החיים האלו שבריריים, עד כמה מושג 'השליטה' חמקמק וכמה נכון עבורנו לשנות את כיוון הציפיות. כך, במקום, לצפות מעצמנו לשמור עליהם ללא גבול, למדנו ללמד אותן לזהות מה נכון להן ומה לא, היכן הן יכולות לעשות יותר, באלו תחומים הן יכולות לסמוך על עצמן- כי הן מסוגלות ובאלו מקומות הן יכולות להתבגר. והתבגרות הרי, זו עבודה שאינה נגמרת… עבור כולנו.

כך למשל ביתי האמצעית בחרה להיות המאמנת של הרגל שלי, פעמיים ביום היא התבוננה בצלקות ואמרה לי להזיז את הרגל. בפועל, לא ראינו תזוזה אבל שתינו למדנו שהתנועה בראש מגיעה הרבה לפני התנועה בגוף.. היא הייתה יושבת לידי וסופרת תנועות בעודה אומרת 'קדימה אמא, לא לפחד'. בשלב מאוחר יותר פנתה אלי ואמרה: "אמא, את יודעת איזה מזל יש לי שאני מרגישה כאב? יש ילדים שלא מרגישים אותו ואז הם לא יודעים לשמור על עצמם, הכאב שלי- שומר עלי!"

הצלחנו, לתת לילדות לחוש את היכולת שלהם, בדיוק באותה מידה שאנו כהורים, חיזקנו את תחושת היכולת שלנו.

דברים עד כאן

שנים חגים היו בשבילי 'אזור אסון'. לרוב, רק המחשבה, מחשבה על אותה בדידות, אותה כמיהה. עשיתי הכל על מנת לעמעם עבורי את תחושת החג…

לקח לי זמן להבין שנדרשת פה השלמה. שבפנטזיה שלי אני יכולה לראות משפחה מהאגדות אך במציאות החיים כותבים את עצמם, אנחנו יכולים לצפות ולהתאכזב ולהיפגע או שאנחנו יכולים לחבק את מה שיש, לשחרר את מה שמיותר ולומר ככה זה הכי טוב עכשיו. לסמוך מספיק על עצמנו, שאנו מסוגלים להיות אלו שדואגים ומטפלים בנו, כי רק אנחנו יודעים באמת למה אנו זקוקים.

ומה עם הקטנה בת ה-10? אני מקפידה שהיא תקבל כל חג זר ורדים ענק מלא בסליחה עצמית ואהבה, כי ככה, בדיוק כמו שהיא, היא הכי טובה!

שולחת אליכם את הפוסט יחד עם זר הפרחים שלי מלא אהבה וברכה לחג !

ומה אתם חושבים? על ציפיות.. על שמירה… ועל היכולת שלנו לעודד את כוחות הנפש לפעול?

 

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *