ביום בו הוצאתי את עצמי ממצרים

מצרים שלי

לכל אחד מאתנו יש את מצריים הפרטית שלו, המקום אליו ברח למזור ושם השתקע ושועבד. אנחנו עובדים קשה בשביל מצריים שלנו, יש שעבורם מצריים זה צורך- הצורך באישור, בקבלה, באהבה או משהו אחר. עבור אחרים זהו הרגל או התמכרות אליהם בורחים ועבור אחרים זהו מקום, מקום עבודה, מקום במשפחה, זהות שגיבשנו. מודרכת עמה אני עובדת התייחסה לנטייה שלה לחוש קורבן נוכח מצבים משתנים כמצריים שלה, נטייה שלרוב מביאה אותה לחוש אשמה, חלשה, מותקפת ולכן מונעת ממנה להביא את יכולותיה לידי ביטוי.

לוקח לנו זמן לזהות מהי מצריים שלנו שהרי יש בה יתרונות רבים עבורנו, בני ישראל מצאו בה הזנה ומים חיים לכן נשארו, לקח זמן עד שהבינו שמיושבים הם הופכים לעבדים. ככה זה גם אצלנו, אנחנו נכנסים למקומות היות ויש בהם יתרון עבורנו, אולי בטחון אולי הגנה אולי ציפייה לאהבה או משהו אחר. אלא, שעם הזמן אנו הופכים להיות עבדים של אותו הדבר בדיוק שביקשנו עבור עצמנו, המצב כבר לא מספק לנו די צורכנו ואנו מתחילים לסבול. כפי שאמרה לי מטופלת: "בתחילה הייתי אתו כי הוא נתן לי כל כך הרבה בטחון, הוא היה נראה הבן זוג המושלם, תמיד בודק מה איתי, היכן אני, מה אני צריכה היינו צמודים.. אלא, שהדבר הזה בדיוק הפך להיות טבעת החנק שלי, הוא לא נתן לי מנוח, מרחב, לנשום, התנגד שאעבוד במה שבחרתי רצה שאשאר בבית עם הילדים במקום בטחון קיבלתי כלא."

הקושי, הוא שסבל היא תחושה שחלקנו למדנו להסתגל אליה, לא כך? חונכנו כי מידה מסוימת של סבל ראויה על מנת להתפתח, להשיג הישגים. האומנם?
אז אנחנו נשארים במצרים, השרירים שלנו מתחזקים מעשייתן של אותן עבודות בדיוק אך נפשנו נחלשת. לפעמים, צריך מנהיג שיבוא ויודיע כי אפשר גם אחרת, שיזכיר, כי אנו העם הנבחר ויש בנו אמונה וכוחות לעשות שינוי, לקום ולצאת, לצלוח את הים ולצעוד במדבר. לפעמים המנהיג צומח מתוכנו, לפעמים מהחוץ.

לחצות את ים סוף

סיפרה לי אישה מרשימה אותה אני מלווה בפיתוח מיזם חברתי חשוב: "זה מפחיד, זה כל כך מפחיד לומר לעצמך שאת יכולה להיות עצמאית, עשר שנים באותו מקום עבודה עם אותם אנשים ומשכורת קבועה, אומנם העבודה כבר לא מספקת והשכר זעום וכבר אין אתגר רק שהמציאות האחרת- מפחידה יותר.. ובכל זאת יש בי קול בפנים שאומר שאני יכולה להיות יותר, שיש לי דבר טוב בידיים אותו אני חייבת להעביר הלאה ואנשים יפיקו ממנו."
לעתים אנו זקוקים למכה, שתיים או עשר כדי לצאת לדרך. למאורעות גדולים, סמליים עבורנו, בהם אנו יכולים לצפות ולהבין שיש כאן כוח גדול מאתנו ואנו יכולים לרתום אותו לטובתנו ולנוע באמצעותו. עשר מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד ארבה, חושך והתנופה הסופית של בני ישראל התקבלה ממכת בכורות ואז ריצה למדבר וקריעת ים סוף. קריעה חיצונית, פנימית נס שמספר שדברים גדולים מתרחשים.

ההליכה במדבר
ההליכה במדבר יכולה אולי להיות קשה יותר, הצמא והרעב מפנים את תשומת הלב שלנו לקולות חיצוניים ופנימיים שמדברים אתנו על השינוי. צדק משה? האם מוליכנו בבטחה? אולי עדיף היה להישאר בחיק פרעה? האם אנו עובדים עבור עגל זהב או שאולי באמת יש שם ארץ מובטחת? ונעים בתוכנו התם, החכם הרשע ושאינו יודע במחול שדים מטורף…
לעיתים, עלינו לצעוד ארבעים שנה על מנת להכחיד הרגלים ישנים ולהיות מסוגלים להחליף אמונות ישנות בחדשות ומעצימות יותר ולעיתים זה קורה ממש מהר. ההליכה, ההקשבה, מפתחת בנו נשימה וחוסן ומתוך הרעש הגדול צומח שקט ומתחדדת הבהירות.

והגדת לבנך
הדבר היחיד שמשנה, אינו מה אנו עוברים בדרך אלה מי אנו בוחרים להיות בעוברנו את אותה צעידה. יהיה זה ראוי כי כל אחד מאתנו יתבונן בחייו וישאל- טוב לי עכשיו? מה הפעולות שביכולתי לעשות על מנת להגביר את תחושת הסיפוק, האושר השלווה האהבה בחיי? כי בסוף המסע כל שיוותר לנו הוא אנו ובני ביתנו. מה הייתם רוצים לספר לעצמכם, לבניכם ובנותיכם על מסע חייכם? האם השתמשתם בו לטובה? האם האמנתם מספיק ביכולתכם וביכולתם לחיות את החיים האלו בטוב? האמונה שלנו, הסנה שתמיד בוער בתוכנו זקוקה לחומרי בערה, חסד, חמלה ורחמים עבורנו ועבור האחרים הסובבים אותנו.
לקראת חג הפסח, אני מאחלת לכולנו מספיק אמונה וכוח לצאת את מצריים שלכם ולעשות בחייכם ובחייהם של אחרים שינויים לטובה והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *