ירדתי לפגוש את הכאב

עד כמה החיים האלו שלנו שברירים

אני מתבוננת ברגל שלי, המתעתעת, זו שתמיד שימשה אותי נאמנה, זו שלתומי חשבתי שתמיד תהיה ותשמש. רגל, חלק כל כך אינטגרלי ומובן מאליו. אני מתבוננת בצלקות שמקשטות אותה, בנפיחות, בזווית וחושבת על השיעורים שהגוף שלי החליט ללמד אותי. שיעורים על אמונה, על צורך על פחד ועל כאב. פציעה או חולי בבת אחת ממחישים לנו עד כמה החיים האלו שלנו שבריריים, עד כמה הגוף זמני. אולי, בשל כך, אנשים כה רבים נמנעים מלפגוש את המחלות שלהם: מזניחים מעקבים, שוכחים תרופות ומכחישים את האפשרות שבסוף כולנו עשויים למות. מעניין, כי רבים עושים גם שעות וימים על מנת להכחיש את בריאותם, והרי השניים הם צדדים שונים של אותו המטבע.

כשאני נפצעתי עברתי ברגע מאדם המנהל את חייו בקפידה לאדם תלוי- תלוי בצוות הרפואי, במשכחי כאבים, בבן זוגי, בסביבתי ובקצב ההחלמה. מבחינתי, הפכתי להיות חסרת אונים. אחד הדברים שהיו קשים לי במיוחד, הוא שלא הצלחתי להשיג שליטה על הכאב רק שגם לא כל כך יכולתי להכיל אותו. הכל כאב, כאב דוקר, מציף, כל נקודה בגוף הבעירה לפיד כאב נוסף ומסיבה עלומה- חומר התבערה לא אוכל. אני נזכרת והבטן שלי מתכווצת.

תרקדי את זה גם אם את לא מצליחה לנשום

'כמה עוד אוכל להסביר לעצמי שזה אמור להיות קל' מתנגן השיר ועובר לפזמון 'תרקדי את זה, גם אם את לא מצליחה לנשום…' דניאלה ספקטור ודנה איבגי הנהדרות מציעות לנו להפסיק לדבר עם המחשבות 'אמור ל..' לזהות תחושות ולהקל באמצעות נשימה ותנועה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להתמודד עם המחשבות שלי והיו לי כל כך הרבה מהן: 'את מטפלת באחרים לכן את אמורה להיות מצוינת בטיפול בעצמך', 'היה לך כל כך הרבה כאב בחיים אז אמור להיות לך קל לנהל אותו עכשיו' והטובה מכולן: 'אם רק תתאמצי מספיק, את אמורה להוציא משהו טוב מכל זה והכאב יעבור'.

בשלב מאוחר יותר, כשיכולתי להתבונן במחשבות זיהיתי כמה מעט חסד יש בהן למול כל כך הרבה ביקורתיות עצמית. הייתה לי מחשבה שהיות ואני חזקה- אני לא צריכה להרגיש כאב. רק שהכאב לא ידע את זה.. הוא פשוט היה כאב.

לכאב שלי היו חיים משל עצמו, כל פעם שניסיתי להלחם בו ולכפות עליו את המחשבות שלי, הוא גדל.

אם אין זרימה איך תתאפשר החלמה?

אני זוכרת לילה קשה בו הכאב שלי עשה תחרות עם הפחדים שלי- בין אלו ואלו הרגשתי שאני נקרעת בתוכי. למחרת, שיתפתי את אחד המטפלים שלי, סיפרתי לו שבמשך שנים הפעלתי מנגנוני ענק להתמודד עם פחדים (תיעלתי הדחקתי וכל אלו..) ועכשיו ניראה שהוא, הכאב, תופס בי כל חלקה טובה, כמו האפלה המשתלטת בסרט הילדים 'פנטזיה' ככל שהגיבור בורח ממנה ומפחד להכיר בה.

אני מפחדת לזוז כי אני מפחדת מהכאב שכרוך בתזוזה, אני מפחדת לא לזוז כי אז אתנוון והכי אני מפחדת שלא יהיה בי את הכוח להתמודד עם כמויות הכאב העצומות שעוד מצפות לי בתהליך השיקום, עד שהרגל הזו שלי תחזור לרוץ והגוף שלי יוביל אותה קדימה…  הוא הקשיב חשב ושאל: 'ומה קורה לך בגוף עכשיו, כשאת מדברת על זה'?  'אני מזהה שהתנועה כואבת, שיש בגוף מתח, עייפות, חוסר שקט, חוסר נשימה, אני מזהה כי הגוף כולו מכווץ מהפחד- שום דבר אינו זורם בתוכי'…

והרי אם אין זרימה- איך תתאפשר לה ההחלמה? הרבה דברים נאמרו בפגישה ההיא.. ניתן לסכמם באמירה שאלוהים תמיד שולח לנו את מה שאנו מסוגלים להתמודד עמו.

משם חזרתי לנשום, כל פעם שעלה בי כאב זכרתי שלכאב יש התחלה אמצע וסוף. שיניתי את הדימויים שהחזקתי בראש לגבי כאב, אם בהתחלה הוא היה נראה לי כאוקינוס אין סופי, עכשיו, תמיד חיפשתי את הצד השני של האוקיינוס. ידעתי שניתן לרדת (לפעמים זה מרגיש כמו שאולה) לחקור את הכאב אך בדיוק באותו אופן אפשר גם לעלות. הכאב הוא זמני, הנשימה נצחית- כל עוד אנחנו פה, חיים.

כנשל הנחש

אני חושבת על הגוף שלנו, זה שמחדש את עצמו כל כמה חודשים, כל תאינו מתחדשים אך לעתים אנו נכשלים בחידוש הלמידות. אנו מתכווצים מהתחושות והזיכרונות נתקעים בנו כמו מרבצים, יוצרים ביצות, סתימות ומפסיקים את הזרימה. אנו מחויבים להמשיך וללמד את הגוף למה אנו זקוקים, לזהות את התחושות שמתיישבות בו, חלקן עתיקות יומין, לעזור לו 'לשחרר סתימות' בתאים כדי שימשיך ויתנקה. להמשיך לנשום גם כשמרגיש שהדבר אינו אפשרי.

עולה בי זיכרון מגיל שמונה לערך, סבי, שכוב בחדר השינה ואני מתגנבת למרפסת הקטנה ומקשיבה, אמרו לי לא לגשת, לא להתקרב אבל אני כל כך רוצה להיות איתו, מהמרפסת אני שומעת אותו נאנק, צועק, מקלל בשארית כוחותיו, הוא אחרי קטיעה נוספת.. האוויר שלי נגמר, אני מתכווצת, נחנקת, מפסיקה לנשום. אסור לי לשאול או לספר לאיש כי הרי לא הייתי אמורה להיות שם, אני בולעת את הכאב שלו ושלי וממשיכה להיות 'ילדה טובה'.

חושבת על פגישה שקיימתי השבוע בקליניקה עם בחור כועס, כועס מאוד, הוא כועס כי הוא מחזיק הרבה כאב. בקליניקה אני מאפשרת מידה מסויימת של צעקות גם אם אתה חולה, גם אם החיים דפקו אותך, אנחנו מוצאים דרכים ששומרות על כל מי שיושב בחדר- להוציא את הכאב ואילו בפגישה אתו הרגשתי שאני לא מצליחה, שהכאב שלו הוא בלתי נגמר והרגל שלי המורמת המגובסת החלה לפעום- התנשמתי בכבדות תוך שאני שמה לב בעיקר לכאב ולתסכול שלי. הוא עצר באחת מצעקותיו ושאל: 'מה קרה לך? כואב לך?' לקחתי עוד כמה נשימות, התחברתי לכאב שלי ואז כשהוא הרפה השבתי לו: 'אתה יודע, לא לך לא לי ולא לאף אחד בעולם אין בעלות על הכעס או על הכאב.. זה משותף לכולנו וזה כאן להישאר, העבודה היחידה שאנו יכולים לעשות היא להיות מסוגלים להרחיק קצת, להתבונן ברגשות הקשים שלנו, לדבר אתם וככה להבין את עצמנו טוב יותר ואולי, אולי לחוש הקלה.' הוא הביט בי המום, 'ואיך בדיוק את מציעה שנעשה את זה' שאל. 'אני מציעה שנתחיל בלחוש את הגוף ולנשום… משם תתחיל להגיע ההתמודדות ואחריה, אולי,  הקבלה.

אשמח לשמוע מה חשבתם? האם גם אתם התמודדתם או מתמודדים עכשיו עם כאב, מה יעיל עבורכם בהתמודדות עמו? ואולי יש לכם זווית ראיה שונה על הדברים?

עוד על התמודדות עם כאב ניתן ללמוד כאן

10 תגובות
  1. נעמה מלכוב
    נעמה מלכוב says:

    שירלי יקרה, נפלה לי הזכות להיות מודרכת על ידך. בחרתי בך, כי יש לך יכולת מופלאה לשלב הדרכה עם טיפול, מבלי להיות עמומה, עלומה ואטומה ולהיות אמפתית גם כשאת כואבת. והשיתוף הזה הוא המראה לכישוריך.

    הגב
    • Shirly Ashkenazi
      Shirly Ashkenazi says:

      נעמה יקרה ואהובה, הזכות היא של שתינו, להיות במסע משותף, גם אם בתפקידים שונים של חקר אישי ומקצועי. והכי- תודה שאת בוחרת בך!

      הגב
  2. אביטל אנגל
    אביטל אנגל says:

    אהובה
    כל חיינו מלווים בכאבים מכל מיני סוגים ועוצמות.
    כידוע לך גם אני התמודדתי במשך חצי שנה עד לניתוח עם כאבי תופת שבאו והלכו כל מספר דקות ושום תרופה , גם החזקות ביותר, לא הרגיעה או מיתנה את הכאב האיום הזה. מה שכן עזר ולו בקצת הוא כדור הרגעה קטן. ולמה אני כותבת את זה? כי אם אנחנו מצליחים להרגע איכשהו, הכאב הופך נסבל וההתמודדות איתו אפשרית. אז אם מוצאים דרך, שיטה או תרגיל או אפילו כמוני כדור הרגעה קטן שמכניס את הכאב לבר ספיגה והתמודדות- או אז ניתן להבין שאנחנו יכולים לכל דבר שיבוא עלינו. עצוב לומר אבל אפילו לכאב ספציפי, גדול ככל שיהיה, מתרגלים ולומדים לחיות איתו, אם לתקופה או לכל החיים. דבר שהופך לנו לקבע והרגל יומיומי מיידית הופך לנסבל יותר. גם הדרמה שבאה איתו בפעמים הראשונות, הולכת ופוחתת עם הזמן שחולף. "לומדים לחיות עם זה ככה, פחות אבל עוד כואב" …
    מקווה שמהר מאוד תצאי מזה ותחזרי לרוץ. חשוב לא פחות ברגעים כאלה, לעצןר לרגע ולהבין מה בשיעור הזה בא ללמד אותנו. לכל דבר יש סיבה! אוהבת אותך שירלי. חיבוק

    הגב
    • Shirly Ashkenazi
      Shirly Ashkenazi says:

      אביטלי, את מרגשת אותי בעוצמת תגובתך. כרגע הכאב שלי נסבל יותר היות ואני נמצאת כל הזמן בחקר- כיצד ניתן להקל. היכולת להכיל אותו מאפשרת לי להתרחק מעט ולכתוב עליו. יחד עם זאת, הדרך עוד ארוכה…
      אני חושבת שאנשים רבים מפחדים לגעת בכאב, לחקור אותו, גם אם הוא קיים.. לכן אני כותבת, כדי להציע לאנשים אפשרויות ולהפוך רגשות מורכבים למילים מוגדרות. מבטיחה להמשיך ולחקור את משמעות המשבר כדרכי.
      נשיקות לך ולזיכרון הכאב שלך! אוהבת ומחבקת.

      הגב
  3. לימור
    לימור says:

    שירלי יקרה, כתיבה נוגעת ומחוברת מאוד לאני עצמי, היפה בתהליך שאת מציגה את העצמי מהמקום החשוף, השברירי, המנופץ והשלם. מה שבדרך פלא נוגע בקורא ומפגיש אותו עם האוניברסאלית שלנו כבני אדם. הצרכים הם אותם צרכים כשם שהכאב הוא אותו כאב.
    תודה על חיבור לאמת הפנימית, מילותיך חזקות ומשחררות ❤

    הגב
    • Shirly Ashkenazi
      Shirly Ashkenazi says:

      תודה לימור יקרה, איזה מסע מרתק להיות קשובים לעצמנו, לצרכים לרצונות שלא תמיד עולים בקנה אחד עם ה'קולות' בסביבה, מסע שפעמים רבות כרוך בכאב, כאב שאף אחד אינו בוחר בו ולכולנו יש אפשרות לבחור כיצד להתמודד אתו. מאחלת לנו מסע משחרר ומדייק. חיבוק.

      הגב
  4. עדי
    עדי says:

    לגמרי מתחברת לכתוב. בכדי להצליח בריפוי פיזי, חייב ריפוי ( והרפייה…) של הנפש…ההשלמה עם סיטואציה, קבלת השינוי ואט אט החלמה. מאחלת לכולנו בריאות הגוף והנפש. שירלי יקירתי אני מאחלת שהכאב יעזוב במהרה, שתחזרי לאיתנך ושתהיה החלמה שלימה ומלאה! שולחת לך חיבוק ונשיקה, שבת שלום!

    הגב
  5. ספיר
    ספיר says:

    כאב, שאצלי הוא נובע הרבה פעמים מלחץ נפשי, או ממזון שלא מתאים לי, ולפעמים גם מאימון עצים מידי או לא מדויק, הוא מבחינתי דגל אדום.
    כל פעם שיש אצלי כאב אני מנסה לראות מעבר לכאב הרגעי ולהבין מה הוא מסמל- אם הוא נגרם בדרך ישירה או עקיפה מלחץ? מסטרס מתמשך? או מעומס נפשי כלשהו? אם ניסיתי להרשים מישהו,בחדר הכושר ןאולי העמסתי על עצמי טיפה יותר ממה שצריך? או אולי הרצון להשתלב בחבורה ולאכול מאכל משותף ביחד עם כל החברה גרם לי לאבד שליטה על מה שנכנס לגופי? האם משהו מכל אלה היה שווה את זה? התשובה היא, ככל הנראה, לא.
    אני לא צריכה להעניש פיזית את גופי בגלל בעיה רגשית כזו או אחרת, ואחכ לנסות לפתור את תוצר הלוואי של בעיה זו. כדאח ומומלץ ללמוד להבחין מהיכן נובע הכאב, לא מאיזו נקןדה בגוף אלא מאיזה שלב ביום, ואיך הרגשתי באותו השלב, ולמה ההרגשה הזו גרמה לי לאבד שליטה ו”לפגוע בעצמי” עד לכדי כאב פיזי מוחשי…
    התמודדות נעימה והחלמה מהירה ולמידה יעילה שירלי היקרה😘😘😘

    הגב
    • Shirly Ashkenazi
      Shirly Ashkenazi says:

      ספיר יקרה, נשמע שרכשת לך כל כך הרבה חכמה לאורך הזמן וכנראה גם בזכות הכאב. להיות קשובה לדגלים האדומים, לחקור מהיכן נובע הכאב ובעתיד לעצור רגע לפני שהדגל מתחלף מ'כתום' ל'אדום'.
      נשמע כי השלב הבא הוא להקשיב לגוף, לנפש ולשמוע מה הם מבקשים, מה הצרכים הרגשיים אולי הפיזיים שמבקשים סיפוק ויכולים לקבל אותו בדרכים חדשות (אולי לא אימון מאומץ ותזונה אלא דרך אחרת).
      שולחת לך שפע אהבה וחום, תענוג לצפות בך גדלה ומחכימה.

      הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

להגיב על לימור לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *