פוסטים

ניקיון הבית ניקיון חדרי הלב

לסדר מחדש את המגירות

אני יושבת בשקט ומקשיבה, קול משאית פורקת אבנים באתר בניה, קול הכריזה בתחנת האוטובוס, קול חיזור ציפורים, הקולות הולכים ומתעמעמים ובאותה מידה הופכים חדים וברורים. הנשימה הופכת מלאה והאור סביבי רך וחם. פעם, חשבתי שיש לי תפקיד, חשבתי שהתפקיד שלי הוא לדאוג שכולם סביבי יהיו 'בסדר'. נימי הלב והנשמה שלי קוראים את סובבי היטב, אני רוצה להיטיב עמם, אני רוצה לקחת מהם את כאבם. פעם, חשבתי שאני יכולה לשאת על עצמי את כאבו של האחר. התבגרתי.

לקראת החג, מרצדות בטלוויזיה פרסומות הקוראות לנו לחדש את הבית, להתחדש, לקנות, להתרענן, לקנות לצבוע… מה שהן לא מספרות לנו, הוא שכדי להכניס צריך גם לפנות, אחרת זו רק מריחה של מייק אפ. אז אנחנו מעמיסים ברהיטים, מעמיסים במשימות, מעמיסים בסידורים.. ככה, אנחנו מרגישים יעילים. אותו הדבר בדיוק אנחנו עושים עם חדרי הלב, מעמיסים ומאמינים שאם נהיה עסוקים מספיק, מחויבים מספיק, ערכיים… אז העומס ירגיש יותר נוח. כך, אנחנו רצים לפתור את הבעיות בוועד השכונה, מתנדבים לוועד הגן, מארגנים תרומות לקראת החג, מעמיסים שעות עבודה כי 'חייבים להספיק הכול', שלא נאכזב, שלא נפספס, שלא יצא בטעות שאנחנו לא מושלמים.. והלב עולה על גדותיו… כך גם הדופק ומד הלחץ הכללי.

לתת את מה שאין

אני יוצאת מפגישה עם צוות המלווה אנשים המתקשים לתפקד באופן עצמאי בקהילה וזקוקים לתמיכות אינטנסיביות. בראש, מתנגן שיר מוכר של החברים של נטשה 'מליוני אנשים לבד ואם כבר לבד שיהיה בתנועה, שנתחמם שלא נקפא, שלא נשתגע'. אני תוהה על התנועה של הצוות הזה, כמה כוח מופעל בכיוונים מנוגדים, הכול כדי לא להשתגע…

מה שהם מתארים מוכר ומתקיים בצוותים רבים וכך זה הולך: תחילה הצוות מספר לי כמה הוא ערכי ואז כמה הוא מחויב ועובד קשה, הכול נכון, אני בטוחה בכך. ככל שניבנה הקשר בייננו מתחיל להימרח המייק אפ. הם עמוסים, הם מותשים, הם מנסים לספק את הרצונות של הרגולטור, הארגון, ההנהלה, המשפחות, הלקוחות- הם קורסים! הם הכניסו כל כך הרבה 'ציוד חדש לבית ולא הוציאו שום דבר ישן'. בשקט, תוך הקשבה רכה לקולות אנחנו מתחילים לנקות את השכבות. בשכבה העליונה- יש רעש. שכבה מתחת שוכנות האמונות הקשורות באיך צוות 'טוב' אמור לתפקד.. אמונות הקשורות בהקרבה, אמונות הקשורות בערך, צוותים באמת מאמינים שאם אינם יכולים לקחת את המצוקה והכאב ממקבלי השירותים (והם אינם יכולים) אז הם צריכים לתת מעצמם את מה שאין להם.

פעם, ישבתי בהדרכה עם אחד מהאנשים היותר מעוררי השראה עמם עבדתי, הייתי צעירה ומיררתי בבכי, בכיתי מהעומס הרגשי, הקוגניטיבי, החושי היום יומי שחשתי מול מתן שירות למאות אנשים.. אני בכיתי והוא חייך ושאל: 'תגידי, כשאת עוברת ליד קבצן ברחוב, את נותנת לו כסף?' 'לא תמיד, השבתי', 'למה?' שאל בנימה לא ברורה 'כי לא תמיד יש לי' יבבתי. 'אם כך, איך את רוצה לתת למאות אנשים כל הזמן מה שאין לך? זה נשמע לך הגיוני? ' כשהוא ניסח זאת ככה, באמת זה היה נשמע לא סביר. מה שלא סיפרתי לו הוא שאם אפסיק להתאמץ כל כך קיים סיכוי שאפגוש דבר מה גדול ומפחיד יותר מעומס- את אוזלת היד מול הכאב.

אם אשב בשקט ארגיש חוסר אונים ופחד, לא לגביהם, לגבי. אם אשב בשקט- ארגיש את הכאבים שלי.

פנטזיית הצלה- עדכון גרסה

הניסיון לימד אותי שאם אשאל את הצוות 'מה יקרה אם באמת יעבדו ללא עומס?' קיים סיכוי שלא אשמע תשובה כנה. לכן, התחברנו למקור היחיד שתמיד אומר את האמת- הגוף. יחד חקרנו מה אומרות לנו התחושות: צחוק, בכי, נשימה, התכווצות, הרפיה, תחושות שעולות כשהם חסרי תשובה מול העומד מולם, תחושות שעולות כשהם חסרי נשימה כשהם נחנקים מחוסר אונים.. אז, רק אז הגיע הכאב.

כואב מאוד לגלות כי פנטזיית ההצלה שלנו אינה מעודכנת. האמת היא, שהיחידים שאנו יכולים להציל, היחידים שאת הכאב שלהם אנו יכולים לשאת, הם אנו עצמנו.

אישה חכמה לימדה אותי, שלא משנה עד כמה אנחנו חווים את הכאב שלנו כגדול, אנחנו יותר גדולים ממנו. אנחנו גדולים ממנו וחזקים ממנו פשוט כי אנו נושאים אותו בתוכנו! לכן, הדבר העוצמתי ביותר שאנו יכולים לעשות עם כאב או עם כל רגש אחר הוא פשוט לתת לו להיות, בלי להיבהל, בלי להתווכח אתו (אנחנו אלופים בזה, אלופים במשא ומתן עם כל דבר שלא נעים 'אני מסכימה שהרגש הקשה יגיע רק בערב/ רק בהדרכה' 'אני מוכנה לבכות אבל רק אם יש לי סיבה מוצדקת..' ). פשוט לקבל.

זהו תרגול קשה מאוד, לדעת היכן כל רגש מונח ולדעת שהמציאות כל פעם תוציא את הרגש מהמגירה המוכרת ותטלטל אותו ואותנו מחדש.

כל שינוי, כל משבר יציף אותנו, ככל שנילחם ברגשות- כך הם יבואו בעוצמות עולות יותר ויותר. אם ניתן מקום, אם נקבל שעתה, רק עתה יש בנו שמחה כי הצלחנו, יש בנו עונג, יש בנו פחד.. יש בנו כל כך הרבה, אז נוכל לחוש את עצמנו במלואנו. עתה, כשאנו לומדים להכיל את עצמנו, הגבולות ברורים יותר, מי אנחנו ומי האדם האחר שמולנו, עתה נוכל לתת יד. עתה נוכל לתמוך בכאב שלו, להציע תקווה, נחמה, סיוע- ממקום שקט.

אני מתבוננת על עצמי שלמה, מוקירה את הטוב הרע וכל מה שעולה בי. אני מלמדת צוותים רבים להיות שלמים, לא מושלמים (אפילו סופר וומן אינה מושלמת) אנושיים, להכיר בפגיעות שלהם, לפגוש באומץ את הכאב ומשם לצמוח. רק כך יוכלו לגדול, ממקום של הכרה ביכולת, ממקום נקי של הודיה על הקיים, של אוורור והחלפת משהו ישן בחדש.

האם גם לכם קרה שהצלחתם להיות כנים בתהליכי הניקיון הרגשי? שהסכמתם להיפגש עם מה שעולה ולתת לו מקום? האם זה הועיל לכם? או שאולי אתם חלק מצוות שניפגש מחדש עם יכולותיו? ספרו לי עוד ולכל מי שמעוניין- סדנאות חדשות לצוותים בפתח… מוזמנים להירשם.

כף רגלי השמאלית

איזה אוצר מסתתר שם עבורך
'בסוף עוד תצטרכי להודות לרגל הזו שלך' אמרה והתכוונה לכך, ואני חשבתי על כל הפסיכולוגיה החיובית הזו, שהיא מאוד מסייעת לך כמטפל ויכולה מאוד להכעיס כשאתה בצד השני.
כמטפל שבוחר לעסוק בתחום המכונה פסיכולוגיה חיובית אתה לומד להתבונן במצבים מורכבים ולהצליח להרחיב את הראיה של האדם כך שההתבוננות היא גם במקום הכואב, בפצע, בשבר וגם בסביבתו, מה יש שם לצד השבר שיכול לתמוך בתהליך ההחלמה של האדם וליצור חוסן ויכולת. כמטפל, אתה מחפש את 'המתנה' שבחולי, תומך בשינוי פרדיגמות מחשבתיות ומרחיב את המנעד הרגשי כך שמה שנתפס ברגע השבר כאסון יוכל להיות רק עוד חלק מסיפור חייו השלם של האדם. בעוד שכמטופל, אתה יושב על הספה וכואב לך. כמטופל, אתה מוזמן לעשות את הדבר הכי פחות טבעי, להיכנס לתוך הכאב, השבר, הטראומה לשהות, להכיל את עצמך ולגלות איזה אוצר מסתתר שם עבורך.
כף רגלי השמאלית
הוא שמו של סרט עטור שבחים שיצא בשנות השמונים המתאר את התמודדותו יוצאת הדופן של הסופר והצייר האירי כריסטי בראון עם לקות תנועה קשה. בראון שגדל למשפחת פועלים סבל משיתוק מוחין, משפחתו סברה בשוגג כי הלקות התנועתית קשורה גם בלקות שכלית. כולם, למעט אמו שאפשרה לו לצייר באמצעות כף רגלו השמאלית, האיבר היחיד בו התקיימה תנועה. היצירות שיצאו מכף רגלו היו צוהר לעולמו העשיר של אדם שהוא כל כך הרבה מעבר למגבלה עמה הוא מתמודד. לימים נחשב לגאון בתחומו ויצירותיו הפכו לרבי מכר. בראון, הפך את המגבלה שלו למשאב.
לקחת בעלות על סיפור החיים שלי
אנו שומעים הרבה על העוצמה של הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, כיצד הנרטיב האישי מנחה אותנו בבחירות וההתנהגויות היום יומיות. משפטים כמו 'תחשוב טוב יהיה טוב' הם חלק שולי ולא מספק מתהליך השינוי. למעשה, לכולנו חיים עשירים ומורכבים מלאי חוויות חיוביות כמו גם נקודות שבר. הסיפור האישי נבנה מחלקי הסיפורים והחוויות שבחרנו לקחת ולהאיר. להאיר במובן של היכן אני בוחר לשים את הפוקוס. אם למשל התמודדתי מספר פעמים עם בחינה קשה עד שהשגתי את הציון הנחשק אני יכול להאיר את יכולת ההתמדה או את הכישלון. כולנו מבינים, איך הולך בעולם אדם שמרגיש כבעל יכולת לעומת אדם שחש נכשל. כמה מצליח אני יכול להיות אם התפיסה העצמית שלי היא של אדם שכל הזמן נכשל?
מכאן, החשיבות העצומה של בניית חוסן נפשי בבואנו להתמודד עם החיים ובוודאי אם בחיים אנו חווים משברים ובעצם, מי לא יחווה משבר כזה או אחר בחייו? בחוסן נפשי הכוונה ליכולתו של האדם להתמודד עם מצבי משבר ודחק בחייו ועם נסיבות החיים המשתנות כתוצאה ממשברים אלו. אחת הדרכים לבניית חוסן היא לסייע לאדם לקחת בעלות על סיפור חייו וכך במקום להיטלטל חסר אונים על ידי המשבר, מקבל האדם כלים לחזק את משאביו הפנימיים והחיצוניים ולהפוך את המשבר להזדמנות בה הוא לומד דבר מה חדש על עצמו, יכולותיו, רצונותיו וצרכים ומסוגל לספר סיפור בו הוא הגיבור הראשי המכוון ומנווט את חייו.
להאיר את הדרך עם פנס
בעבודתי פגשתי אלפי אנשים המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים ועם מגבלה משמעותית הנובעת כתוצאה מהתמודדות זו, אותם ואת משפחותיהם. נקודת המפגש פעמים רבות הייתה בסמוך לנקודת השבר- עם פרוץ המחלה, אחרי קבלת האבחון, ביציאה מאשפוז, אחרי החרפה נפשית ועוד. למפגש הם היו נכנסים עם כאב החולי וההתמודדות. בכל זאת, איך ניתן להביע הבנה למצוקה העצומה ויחד עם זאת להעיר את התקווה?

ניסוח מחדש של הסיפור האישי הוא כלי רב עוצמה שיכול לסייע בכך. כך היה עם רמי, קצין בעברו שזה עתה השתחרר מאשפוז אחרי שבת זוגו הפנת לו עורף והרחיקה את ילדיו ממנו. רמי מספר כי בשנות נישואיהם המעטות הוא הפך למפלצת, עם השחרור השתלב מהר בתפקיד ניהולי ונתן את הנשמה לעבודה, הלחץ היה עצום והוא היה מגיע בערבים עצבני וקצר תוך שהוא 'מפקד' על בני הבית. זה עוד היה בסדר, בהמשך התחילו הסיוטים ואז הצעקות בלילות וקרה שניסה לחנוק אותה תוך כדי שינה… לאט הפך להיות צל של עצמו, פלשבקים חזרו ביום ובליל, את העבודה הוא עזב ופנה לבקבוק אז התחילו גם ההזיות. עכשיו, נותר לבד, נכה, פגום, תת אדם.
אני מביטה בו ומזהה את מבנה הגוף שפעם היה שרירי וחסון, את מבטו הרגיש והכאוב ונושמת נשימה עמוקה.

'אתה יודע, אני אומרת, אני שומעת ממך את הכאב על השינוי הבלתי מתוכנן בנתיב החיים, את הצער והאכזבה. יחד עם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות מהיכן היה לך כל כך הרבה כוח?' רמי שקודם השפיל מבטו מתיישר בכיסא והביט בי, 'כוח? על מה את מדברת? הוא מתפלא'. 'כן, כוח. הרי אתה למדת להוביל חיילים ולכבוש מטרות והנה מטרות החיים שפעם היו לך לא הושגו: עבודה, זוגיות, משפחה יכולת בקלות להרים ידיים ולהישבר. במקום זה היה לך הרבה אומץ להקשיב לקולות השונים שהיו לך בראש. מישהו יכול לקרוא לזה הלם קרב אבל אתה לא נשארת בשוק אלא בחרת להקשיב למפקד הפנימי בך שמבקש להיחלץ ממצב קשה ולהחזיר את השליטה על חייו, בחרת לבקש עזרה, לכן אתה פה היום'. התבוננתי בגבר שישב מולי, לפני רגע שמוט ועכשיו בעל אחיזה על גופו. 'אז מה עושים?' הוא שאל. הרצון לפעול מתעורר כאשר מתעוררת התקווה.

'שאלה מצוינת! מה היית אומר לחייל שלך שהלך לאיבוד?' שאלתי. 'לכוון את המצפן מחדש, לחזור לנקודה האחרונה בה הכיר את הדרך'. 'בדיוק כך!' השבתי, 'זה בדיוק מה שאנחנו נעשה והפעם, לא תהיה לבד, יהיה מי שיאיר לך את הדרך בפנס'.

מרגישים שהפוסט מדבר אליכם? זקוקים לפנס להאיר מחדש נקודות בסיפור החיים שלכם? יש לכם סיפור הצלחה בוא תמכתם בתהליך השינוי של מישהו? כיתבו ויחד נגדיל את הטוב.