פוסטים

ניקיון הבית ניקיון חדרי הלב

לסדר מחדש את המגירות

אני יושבת בשקט ומקשיבה, קול משאית פורקת אבנים באתר בניה, קול הכריזה בתחנת האוטובוס, קול חיזור ציפורים, הקולות הולכים ומתעמעמים ובאותה מידה הופכים חדים וברורים. הנשימה הופכת מלאה והאור סביבי רך וחם. פעם, חשבתי שיש לי תפקיד, חשבתי שהתפקיד שלי הוא לדאוג שכולם סביבי יהיו 'בסדר'. נימי הלב והנשמה שלי קוראים את סובבי היטב, אני רוצה להיטיב עמם, אני רוצה לקחת מהם את כאבם. פעם, חשבתי שאני יכולה לשאת על עצמי את כאבו של האחר. התבגרתי.

לקראת החג, מרצדות בטלוויזיה פרסומות הקוראות לנו לחדש את הבית, להתחדש, לקנות, להתרענן, לקנות לצבוע… מה שהן לא מספרות לנו, הוא שכדי להכניס צריך גם לפנות, אחרת זו רק מריחה של מייק אפ. אז אנחנו מעמיסים ברהיטים, מעמיסים במשימות, מעמיסים בסידורים.. ככה, אנחנו מרגישים יעילים. אותו הדבר בדיוק אנחנו עושים עם חדרי הלב, מעמיסים ומאמינים שאם נהיה עסוקים מספיק, מחויבים מספיק, ערכיים… אז העומס ירגיש יותר נוח. כך, אנחנו רצים לפתור את הבעיות בוועד השכונה, מתנדבים לוועד הגן, מארגנים תרומות לקראת החג, מעמיסים שעות עבודה כי 'חייבים להספיק הכול', שלא נאכזב, שלא נפספס, שלא יצא בטעות שאנחנו לא מושלמים.. והלב עולה על גדותיו… כך גם הדופק ומד הלחץ הכללי.

לתת את מה שאין

אני יוצאת מפגישה עם צוות המלווה אנשים המתקשים לתפקד באופן עצמאי בקהילה וזקוקים לתמיכות אינטנסיביות. בראש, מתנגן שיר מוכר של החברים של נטשה 'מליוני אנשים לבד ואם כבר לבד שיהיה בתנועה, שנתחמם שלא נקפא, שלא נשתגע'. אני תוהה על התנועה של הצוות הזה, כמה כוח מופעל בכיוונים מנוגדים, הכול כדי לא להשתגע…

מה שהם מתארים מוכר ומתקיים בצוותים רבים וכך זה הולך: תחילה הצוות מספר לי כמה הוא ערכי ואז כמה הוא מחויב ועובד קשה, הכול נכון, אני בטוחה בכך. ככל שניבנה הקשר בייננו מתחיל להימרח המייק אפ. הם עמוסים, הם מותשים, הם מנסים לספק את הרצונות של הרגולטור, הארגון, ההנהלה, המשפחות, הלקוחות- הם קורסים! הם הכניסו כל כך הרבה 'ציוד חדש לבית ולא הוציאו שום דבר ישן'. בשקט, תוך הקשבה רכה לקולות אנחנו מתחילים לנקות את השכבות. בשכבה העליונה- יש רעש. שכבה מתחת שוכנות האמונות הקשורות באיך צוות 'טוב' אמור לתפקד.. אמונות הקשורות בהקרבה, אמונות הקשורות בערך, צוותים באמת מאמינים שאם אינם יכולים לקחת את המצוקה והכאב ממקבלי השירותים (והם אינם יכולים) אז הם צריכים לתת מעצמם את מה שאין להם.

פעם, ישבתי בהדרכה עם אחד מהאנשים היותר מעוררי השראה עמם עבדתי, הייתי צעירה ומיררתי בבכי, בכיתי מהעומס הרגשי, הקוגניטיבי, החושי היום יומי שחשתי מול מתן שירות למאות אנשים.. אני בכיתי והוא חייך ושאל: 'תגידי, כשאת עוברת ליד קבצן ברחוב, את נותנת לו כסף?' 'לא תמיד, השבתי', 'למה?' שאל בנימה לא ברורה 'כי לא תמיד יש לי' יבבתי. 'אם כך, איך את רוצה לתת למאות אנשים כל הזמן מה שאין לך? זה נשמע לך הגיוני? ' כשהוא ניסח זאת ככה, באמת זה היה נשמע לא סביר. מה שלא סיפרתי לו הוא שאם אפסיק להתאמץ כל כך קיים סיכוי שאפגוש דבר מה גדול ומפחיד יותר מעומס- את אוזלת היד מול הכאב.

אם אשב בשקט ארגיש חוסר אונים ופחד, לא לגביהם, לגבי. אם אשב בשקט- ארגיש את הכאבים שלי.

פנטזיית הצלה- עדכון גרסה

הניסיון לימד אותי שאם אשאל את הצוות 'מה יקרה אם באמת יעבדו ללא עומס?' קיים סיכוי שלא אשמע תשובה כנה. לכן, התחברנו למקור היחיד שתמיד אומר את האמת- הגוף. יחד חקרנו מה אומרות לנו התחושות: צחוק, בכי, נשימה, התכווצות, הרפיה, תחושות שעולות כשהם חסרי תשובה מול העומד מולם, תחושות שעולות כשהם חסרי נשימה כשהם נחנקים מחוסר אונים.. אז, רק אז הגיע הכאב.

כואב מאוד לגלות כי פנטזיית ההצלה שלנו אינה מעודכנת. האמת היא, שהיחידים שאנו יכולים להציל, היחידים שאת הכאב שלהם אנו יכולים לשאת, הם אנו עצמנו.

אישה חכמה לימדה אותי, שלא משנה עד כמה אנחנו חווים את הכאב שלנו כגדול, אנחנו יותר גדולים ממנו. אנחנו גדולים ממנו וחזקים ממנו פשוט כי אנו נושאים אותו בתוכנו! לכן, הדבר העוצמתי ביותר שאנו יכולים לעשות עם כאב או עם כל רגש אחר הוא פשוט לתת לו להיות, בלי להיבהל, בלי להתווכח אתו (אנחנו אלופים בזה, אלופים במשא ומתן עם כל דבר שלא נעים 'אני מסכימה שהרגש הקשה יגיע רק בערב/ רק בהדרכה' 'אני מוכנה לבכות אבל רק אם יש לי סיבה מוצדקת..' ). פשוט לקבל.

זהו תרגול קשה מאוד, לדעת היכן כל רגש מונח ולדעת שהמציאות כל פעם תוציא את הרגש מהמגירה המוכרת ותטלטל אותו ואותנו מחדש.

כל שינוי, כל משבר יציף אותנו, ככל שנילחם ברגשות- כך הם יבואו בעוצמות עולות יותר ויותר. אם ניתן מקום, אם נקבל שעתה, רק עתה יש בנו שמחה כי הצלחנו, יש בנו עונג, יש בנו פחד.. יש בנו כל כך הרבה, אז נוכל לחוש את עצמנו במלואנו. עתה, כשאנו לומדים להכיל את עצמנו, הגבולות ברורים יותר, מי אנחנו ומי האדם האחר שמולנו, עתה נוכל לתת יד. עתה נוכל לתמוך בכאב שלו, להציע תקווה, נחמה, סיוע- ממקום שקט.

אני מתבוננת על עצמי שלמה, מוקירה את הטוב הרע וכל מה שעולה בי. אני מלמדת צוותים רבים להיות שלמים, לא מושלמים (אפילו סופר וומן אינה מושלמת) אנושיים, להכיר בפגיעות שלהם, לפגוש באומץ את הכאב ומשם לצמוח. רק כך יוכלו לגדול, ממקום של הכרה ביכולת, ממקום נקי של הודיה על הקיים, של אוורור והחלפת משהו ישן בחדש.

האם גם לכם קרה שהצלחתם להיות כנים בתהליכי הניקיון הרגשי? שהסכמתם להיפגש עם מה שעולה ולתת לו מקום? האם זה הועיל לכם? או שאולי אתם חלק מצוות שניפגש מחדש עם יכולותיו? ספרו לי עוד ולכל מי שמעוניין- סדנאות חדשות לצוותים בפתח… מוזמנים להירשם.

על הגדלת טווחים בעבודה ובחיים

כשאת נמתחת לכל הכיוונים

אני יוצאת מהחדר החם שלה ומחזיקה את העיניים שלי שלא יברחו להן הדמעות. הפער הזה, בין החום שהיא מספקת לבין העולם הקר שבחוץ מכה בי והמחשבות מתחילות לרוץ במעגלים: למה עשיתי לעצמי את זה? על מה בדיוק חשבתי? בשביל מה  אני צריכה את כל האחריות הזו, את כל הציפיות?

בתקופה ההיא הכל נחווה עצום וחזק וקור הנגב מתחבר עם הרעד הפנימי ומותשות הגוף מהחוויה המטלטלת רגשית, הפעם בהדרכה. הדרכה, מצע הגידול של אנשי מקצוע בתחומי הטיפול, המקום בו אנו צומחים, מעצבים את זהותנו האישית, המקצועית ולעתים מעט נחבטים.

אני בת 28, נשואה שנתיים, בעיצומו של התואר השני וכבר שנה אני מרגישה פיזית שהגוף שלי נמתח לכל הכיוונים, נמתח, שלא נאמר- נקרע! ולמה שנה? כי כבר שנה שאני עובדת בתפקיד ניהולי במשרד הבריאות, כסגנית מנהלת תחום שיקום במחוז דרום (רכזת שיקום בלשון המשרד). אז, לא ידעתי לאן אני עתידה להגיע, מה שכן הרגשתי זה שכאבי הגדילה האלו הם בלתי סבירים!  לא הצלחתי להבין את הציפייה שאגדל כל כך מהר בכל כך הרבה תחומים, אתנהל בכל כך הרבה ממשקים מורכבים מקצועית, קונפליקטואליים שלא לומר פוליטיים וגם משלא הבנתי את הציפייה, בהיותי מי שאני, הייתי חייבת, מוכרחה לעמוד בה ולהצטיין!

אני רוצה שהיא תשמע אותי מקללת את המנהלת שלי שדחפה אותי לכך, את עצמי שלקחתי את האתגר, את המקצוע הזה, שאני כל כך אוהבת- עבודה סוציאלית, שמעמיס על אדם אחד משקלים בלתי סבירים…ואת הפריפריה הזו שמלאה בצרכים וחסרה בכוח אדם…מקללת ונזכרת, שבעצם, בתוך כל הכאוס הזה יש גם המון הזדמנות!

'איך זה מרגיש כשהגוף נמתח?' היא שואלת בשקט. 'התנועה מתחילה מהראש', אני משיבה, 'הראש מבין שהוא נדרש לעשות משימה הגדולה ממידותיו כמו להוביל אנשים, לשנות עמדות, להתייצב מול האחר שלרוב מבוגר יותר, ותיק יותר ולעתים גם כוחני יותר ממך. אז, הראש, פוקד על שאר האיברים לנוע: למוח לחשוב מהר ורחב יותר, לעיניים לראות מעבר, לידיים לתפוס יותר ולרגליים לרוץ מהר, כל כך מהר… והכי חשוב, הוא פוקד על הבטן להתכווץ- כדי שלא תרגיש את הפחד'.

'מי או מה בדיוק דורשים ממך להימתח ככה?' היא שואלת וכמו חיכיתי לשאלה מתפרץ ממני גל כעס ואשמה כלפי העולם… היא מקשיבה לי זמן רב, בשקט, כדרכה ואומרת: 'כלומר, מה שאת מספרת לי הוא שהמנהלת שלך דורשת מהגוף שלך להיות לאורך זמן במצב של לחץ, עומס ומצוקה, היא דורשת ממנו לגדול מהר יותר מקצב גדילתו הטבעי וכך היא מכניסה את הגוף שלך למצוקה'. 'כן, בדיוק, יללתי, סוף סוף את מבינה'. היא הנהנה. 'מה שאני לא מבינה' היא המשיכה (תמיד הן ממשיכות המדריכות האלו, חכמות שהן..) 'זה איך את מרשה לאחרים לקחת כל כך הרבה שליטה על הגוף שלך כשאת חווה כל כך הרבה מצוקה?'

אחר כך גם למדנו לנשום, להרגיש את הפחד ולהפוך אותו לכלי עבודה מול האחר, כל אחר, בהשגת כל שינוי בו אני חפצה

מה היה קורה אם הנבט לא היה דוחף בכוח את האדמה

גדילה, כל כך הרבה נכתב עליה, בקיעת הנבט מהגלעין טומנת בתוכה בהכרח תנועה, שבירה של הישן ויצירת חדש, בהכרח שונה. אנו כמעט איננו עוצרים וחושבים על על כמות האנרגיה שמשקיע הנבט הצומח בתהליך השינוי כמו שאנו כמעט ולא משקיעים אנרגיה במחשבה על תהליכי השינוי והלמידה שלנו, עבור רובנו, הם פשוט מתרחשים. לכל היותר אנו מכמתים אותם בתשלום לקורס כזה או אחר או ביצוע משימה לימודית… כי לו הבנו שכל שינוי שאנו עושים, ולו הקטן ביותר, דורש מאיתנו שבירה, פרידה מהישן ובנייה של חדש- אולי היינו בוחרים שלא לעשות שינויים כלל!  ואכן, ישנם אנשים רבים שנמנעים משינויים, שינויים כמו להתחיל להתעמל, לשנות משקל, לשנות תפקיד בעבודה, להתחייב.. אלא שהצמיחה שלנו מתרחשת כל הזמן, גם אם איננו ערים לה, היא שומרת עלינו בחיים, שומרת על הגוף שלנו שיתחדש ויתחזק ושומרת על השכל והרגש ותוך שהיא מתרחשת- היא דורשת מאיתנו משאבים, משאבים רבים.

מה קורה כשהמשאבים שהצמיחה דורשת גדולים מהמשאבים הזמינים לנו עתה?

מה קורה כאשר יש צורך לצמוח ממשבר או ממחלה? האם כל שבר יחלים ויצמח?

האם הוא יצמח גם אם האדם אינו פועל לשם כך? האם החלמה מתרחשת באופן טבעי או שהכרחי לעשות פעולות התומכות בה?

להגיע ל- 90 מעלות

עבורי, לתמוך בתהליך ההחלמה שלי, אומר להיות אקטיבית. לקחת שליטה היכן שניתן ולשחרר את המקומות שלא ניתן. חלק מהאקטיביות מתבטאת בתרגול אינטנסיבי של פיזיותרפיה. עדיין, הרצון להחלים נפגש כל פעם מחדש בבקשות של הפיזיותרפיסטית שלי לחצות את הגבול. אני תוהה, האם אינה יודעת עד כמה כל תנועה כואבת? האם אינה מבינה כי עמוק בראשי אני חושבת 'הדבר אינו אפשרי'.  אני נזכרת בפעם הראשונה שביקשה ממני לדרוך על הרגל השבורה, על מנת לעמוד במשימה הייתי צריכה להתחבר לכוח עליון באמצעות תפילה: נשימה, דריכה, נשימה, תפילה, נשימה, דריכה, נשימה, תפילה.. רק ככה הצלחתי.

היום, היא אומרת, אנחנו הולכות להגדיל טווחים, תראי כמה יהיה לך טוב אחרי, מבטיחה. רק שעד שיגיע כל הטוב הזה היא מותחת, מושכת, מעקמת ולוחצת על הרגל בעשרות דרכים. 'צריך לשנות את מהלך התנועה של העצם' היא מסבירה, 'ובשביל לשנות מהלך צריך להפעיל כוח'. אחר כך היא בודקת את הצלחת ההתערבות ומבקשת ממני להרים את השבורה על מדרגה ולרכון קדימה ואני אכן מפעילה כוח ובטוחה בטוחה שצלחתי את הכיפוף והגענו לזווית של 45 מעלות… דמיינו לעצמכם את מידת תדהמתי כשהיא צעקה: 'יש! אנחנו ב- 90 מעלות!' מבחינתי, הייתי צריכה לחפש ממש חזק היכן ההצלחה…

לגדול נכון

כל מי שמלווה אנשים בתהליכי שינוי, שמנהל, שמדריך עובדים יודע- צמיחה היא תהליך אטי. לעתים, אנו מאוד רוצים שיהיה מהיר יותר ודוחפים לעבר יעדים מסוימים. אלא ש… אם לא נהיה רגישים לקולו הייחודי של העובד, לצרכים שלו, לגבולות, לטווח התנועה , מה שנשיג במקום צמיחה, הוא שבר.

מנהלת שנדרשת לעשות שינויים בכוח האדם, לא תוכל לעשות זאת בצורה טובה אם לא תקיים בדיקה האם השינויים האלו מקובלים עליה, מהם הדאגות והחששות שלה מהמעמד, אלו זיכרונות וחוויות הוא מציף אצלה- רק כשכל אלו יתבהרו, היא תוכל להתפנות למשימה. זאת ועוד, אם תפעל באופן שאינו הולם את ערכיה וצרכיה שוב ושוב, יש להניח, שבקרוב, תהיה זו היא שתעזוב את הארגון.

כשהעובדים והמודרכים שלנו לומדים לשמור על עצמם בעולם העבודה, הם לומדים גם לשמור על העובדים שלהם והלקוחות שלהם וכך, עובד או מודרך שמרגיש שיכול לבטא את צרכיו החומריים והרגשיים בארגון, שיכול להביע צורך בהגנה או בהקשבה או כל דבר אחר, עובד שיכול להתחבר לדחפים שמניעים אותו, למוטיבציות שלו אך גם לשמור שלא ימתח מידי, יקרע, יישחק יתכהה, זה העובד או המודרך שיביא לארגון צמיחה.

פעם אחרי פעם ראיתי עובדים שהעבודה זימנה להם חוויות לא פשוטות של אלימות כלפיהם וכלפי צוותים שמלווים, של ביטול, השתקה והשטחה ולמול זה הם למדו בניהול והדרכה נכונים לזהות את היכולות שלהם, הצרכים והגבולות שלהם והפכו להיות מעמודי התווך החזקים של אותו ארגון. ניסיונם האישי, כשהיה בהיר עבורם, סייע להם להוביל עובדים ומקבלי שירותים רבים בתהליכי שינוי, צמיחה והחלמה. תהליכי הלמידה והגדילה שהתרחשו גם בהדרכה היו חלק מהמשאבים שלהם ובכך תמכו בהם בעמידה מול האתגר הניהולי ודווקא מהמקום המחלים בתוכם, זה שיודע לזהות את התהליך הרגיש והעדין של השינוי וכאב הצמיחה, דווקא מהמקום הזה יכלו לסייע באופנים רבים להחלמה של רבים אחרים.

עוד על הדרכת מנהלים ניתן לקרוא- כאן.

אז, האם החלמה אפשרית גם ללא תמיכה מקצועית ומה תפקידה של ההדרכה והליווי הניהולי בתהליך זה? אשמח לשמוע את דעתכם!

עיסוי צלקות

אנחנו צריכים אותך איתנו

צוות של שלושה מעריכים אותך: איך את זזה, עומדת, מתמודדת, כמה את חזקה פיזית ורגשית.. הם יוצאים וממלמלים ביניהם, דיבור כזה של אנשי בריאות, כאלו שמחזיקים בתשובות, שאת שם, המטופלת, כל כך זקוקה להן… עברנו חצי שעה כזו של הערכה ולחשושים עד שנימאס לי. 'תקשיבו' אמרתי, 'דברו לידי זו זכותי ומה שאבין- אבין ואת השאר תסבירו'. הם קצת הופתעו אבל עשו זאת. אחרי חצי שעה נוספת נראה שהתגבשה לה אבחנה עדכנית ותוכנית טיפול.

אני כבר עייפה וכואבת וממש אין לי סבלנות אליהם אך אני מבינה שעלי לאמץ את כוחות 'אשת המקצוע שבי' ולתקשר את עצמי… 'סליחה',אני אומרת, 'היות ואנחנו הולכים לבלות הרבה זמן יחד, כדאי שתדעו כי הדרך הטובה ביותר בה אני משתפת פעולה, היא כשאני מבינה מה עומד מאחורי הפעולות הכואבות שאתם מבקשים ממני לעשות, תסבירו לאט, תסבירו קדימה ואז יש סיכוי שאעשה אפילו יותר ממה שביקשתם' אמרתי בעוד הפצעים שלי מונחים בייננו.

הוא אחז בצלקת שלי במבט סקרן, צלקת שעוד מדממת, מכערת, רחוקה מלהתאחות.. העביר עליה יד מגששת, סקרנית לגלות מה יש בתוכה והעריך, מולי.

'מה בדיוק את עושה?' פנתה אלי מי שהייתה נראית הבכירה מביניהם. 'אני מדריכה צוותים במערכות בריאות, עובדת עם ארגונים ומפתחת מענים לאנשים המתמודדים עם אתגרי בריאות' השבתי. היא חייכה, חיוך מלא משמעות. 'אז ככה' הוא המשיך 'התגובות של הרגל שלך נורמליות אחרי סוג כזה של פציעה, יחד עם זאת היא עצרה בתהליך ההחלמה. הרגל שלנו נועדה לדרוך ולהוביל הליכה, היא מתחזקת ומתחדשת רק כשהיא ממלאת את התפקיד שהגוף נתן לה. לכן, אם את רוצה להחלים- את צריכה לדרוך'.

הוא מדבר ואני מיד מריצה אסוציאציות למילה לדרוך: דרך, דרוך, לדרוך במקום, דרך על יבלת… כל כך טבעי לדרוך על הרגל רק שבמצב המאוד לא טבעי שהיא מסובבת בתוכו עכשיו- מרגיש כל כך מסובך. הוא לא שוהה למחשבותיי וממשיך: 'אנחנו נעבוד על כוח בתרגילים, את תעבדי הרבה בבית, אנחנו נעבוד על רוטציה את זה אנחנו עושים פיזית ואני כבר אומר לך שכל התהליך הזה יכאב מאוד.. את צריכה למצוא דרך לטפל בכאב כי אנחנו צריכים אותך איתנו'.

בהיותי מחולקת המחשבה שאני (ביטוי שמתאר את היכולת לחשוב ולעשות כמה דברים במקביל, אין מה לחפש במילון, הזכויות שלי) חשבתי שגם פה שמעו על הגישה המוטבציונית ובכלל באיזה שלב אני משלבי השינוי? כמה באמת אני מוכנה לעבודה קשה ומאומצת למול ההטבות שבלשבת על הגדר או במקרה שלי במיטה ולבכות את מר גורלי… הרהרתי לשנייה ארוכה, זמן המעבר שלי בין הרהור לעשייה.

מה באמת בין שיקום נפשי לשיקום פיזי?

אני מתבוננת סביב על המטפלים השונים (לרוב פיזיותרפיסטים), יש להם כל כך הרבה סבלנות, לחכות שהאדם יסביר לעצמו שהוא מוכן לקבל את הבקשה של המטפל, שהוא מוכן לקחת סיכון ולעשות תנועה חדשה- כואבת, למצוא את הכוח והזוית הנכונה ולנסות ואז שוב ושוב ושוב.. ואז מגיעה בקשה חדשה שחורגת מגבול הנוחות שלו ושוב יש שיחה על מוכנות לשינוי.. כמה סבלנות נדרשת על מנת לעשות שיקום.

אני שמה לב ליצירתיים מביניהם, אלו שאינם מסתפקים רק בפרוטוקול אלא מאלתרים תנועות ותרגילים חדשים ותוך כדי שומרים על המטופלים שלהם סקרנים, ערניים, שותפים. מקשיבה לשיחות המתנהלות סביבי- מי רק מסביר את התרגיל, באיזה טון זה קורה (רך או אולי סמכותי או משהו אחר..) ולאלו שלוחשים לנפש של המטופל: 'אני יודע שאתה חזק, זה קשה ואנחנו נתמודד, קרה לך פעם שהתמודדת עם משהו קשה? מה עזר לך?'

החלמה באמצעות עיסוי הלב

חושבת על מטופלת עמה עבדתי המתמודדת עם דיכאון, כזה שנשאר גם כשלוקחים תרופות חזקות. זה לא שינה הרבה החקר מהיכן נובע הדיכאון, היא אומנם הבינה אך ההבנה לא יצרה הקלה או קבלה כי הקושי היום יומי היה עצום והיא ניחנה ברצון עז להצטיין. ככל שניסתה להצטיין (מה לעשות, אישיות) כך הייתה מתוסכלת יותר כי הדיכאון השפיע על האופן בו הצליחה לתפקד, השטיח לה את הרגש, פגע בקשרים החברתיים והזוגיים שכל כך רצתה, ערער את ההורות שלה.. הוא היה דיכאון מאוד מאוד עיקש ויציב. כך, מצאנו את עצמנו, היא ואני, זמן רב עוסקות בהחלמה באמצעות עיסוי הלב.

באמצעות דמיון מודרך התבוננו פעם ועוד פעם על הלב שלה וגילינו כי הרקמות בו התנוונו בגלל הדיכאון, הן הזדקנו והאפירו וכל הזרימה והתנועה השתנו ולכן הוא כאב לה. לכן הלב שלה הציף את כל כולה בעצב, בפחד, בביקורות עצמית ולא נתן לרגשות נעימים יותר להיכנס. כדי לשחרר את התקיעות בלב נאלצנו לעסות אותו- שוב ושוב לאמן את שרירי הרגש דרך חקר אינסופי של עולם הרגשות במצבים שונים, דרך מגע חומל ואוהב , דרך קבלה ואהבה עצמית. זה היה כמעט מפתיע לגלות כי גם כשהוא חזר לפעום ודם חדש נכנס בו בדמות זוגיות והצלחות בעבודה ובקשרים, הלב הזה מאוד אהב שהיא שמה לב אליו, בעצם לעצמה.

עיסוי צלקות

באחד המפגשים פתח ואמר: 'אני כבר מכין אותך, בסוף הפגישה נעשה עיסוי צלקות- זו הדרך שלנו להחזיר זרימה לרקמות ויש סיכוי שזה יכאב'. אכן עשינו, אכן כאב. הפיזיותרפיסט שלי הדגים ולימד מה אני צריכה לעשות (או לעסות) מעתה פעמים ביום. תוך מגע בלתי נעים בהחלט בצלקת הפתוחה הוא התבונן בי ואמר 'את מחזיקה כאב, אין בזה שום תועלת, כשכואב לך תגידי ונשחרר, אין שום תועלת בלהחזיק כאב' ואני רק סיננתי בכאב 'שומעים שאתה בן של פסיכולוג.

למעשה, כולנו מחזיקים בכאב, בצלקות, עבור חלקנו הן גלויות שאחרים יכולים לראות ועבור חלקנו פנימיות ויש שגם וגם. הצלקת תמיד תהיה עבורנו עדות לפגיעה, לפציעה, לדבר הלא שלם שנמצא כעת בתוכנו, זיכרון לכאב. היא תמיד תחזיק את הידיעה שאנו בני חלוף. היו אדיבים עם עצמכם, לטפו את הצלקות שלכם, תאהבו אותם, תנו לדם בתוכן להמשיך ולזרום וגם לכם. ניסיתי, לא מתים מזה, מקסימום חיים.

מוזמנים להגיב ולשתף היכן הפוסט הזה נגע בכם, לאיזו צלקת פנימית או אחרת שמתם לב ומה היא מבקשת עתה? מה זז בפנים בעקבות קריאתו. שאו ברכה!

ירדתי לפגוש את הכאב

עד כמה החיים האלו שלנו שברירים

אני מתבוננת ברגל שלי, המתעתעת, זו שתמיד שימשה אותי נאמנה, זו שלתומי חשבתי שתמיד תהיה ותשמש. רגל, חלק כל כך אינטגרלי ומובן מאליו. אני מתבוננת בצלקות שמקשטות אותה, בנפיחות, בזווית וחושבת על השיעורים שהגוף שלי החליט ללמד אותי. שיעורים על אמונה, על צורך על פחד ועל כאב. פציעה או חולי בבת אחת ממחישים לנו עד כמה החיים האלו שלנו שבריריים, עד כמה הגוף זמני. אולי, בשל כך, אנשים כה רבים נמנעים מלפגוש את המחלות שלהם: מזניחים מעקבים, שוכחים תרופות ומכחישים את האפשרות שבסוף כולנו עשויים למות. מעניין, כי רבים עושים גם שעות וימים על מנת להכחיש את בריאותם, והרי השניים הם צדדים שונים של אותו המטבע.

כשאני נפצעתי עברתי ברגע מאדם המנהל את חייו בקפידה לאדם תלוי- תלוי בצוות הרפואי, במשכחי כאבים, בבן זוגי, בסביבתי ובקצב ההחלמה. מבחינתי, הפכתי להיות חסרת אונים. אחד הדברים שהיו קשים לי במיוחד, הוא שלא הצלחתי להשיג שליטה על הכאב רק שגם לא כל כך יכולתי להכיל אותו. הכל כאב, כאב דוקר, מציף, כל נקודה בגוף הבעירה לפיד כאב נוסף ומסיבה עלומה- חומר התבערה לא אוכל. אני נזכרת והבטן שלי מתכווצת.

תרקדי את זה גם אם את לא מצליחה לנשום

'כמה עוד אוכל להסביר לעצמי שזה אמור להיות קל' מתנגן השיר ועובר לפזמון 'תרקדי את זה, גם אם את לא מצליחה לנשום…' דניאלה ספקטור ודנה איבגי הנהדרות מציעות לנו להפסיק לדבר עם המחשבות 'אמור ל..' לזהות תחושות ולהקל באמצעות נשימה ותנועה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להתמודד עם המחשבות שלי והיו לי כל כך הרבה מהן: 'את מטפלת באחרים לכן את אמורה להיות מצוינת בטיפול בעצמך', 'היה לך כל כך הרבה כאב בחיים אז אמור להיות לך קל לנהל אותו עכשיו' והטובה מכולן: 'אם רק תתאמצי מספיק, את אמורה להוציא משהו טוב מכל זה והכאב יעבור'.

בשלב מאוחר יותר, כשיכולתי להתבונן במחשבות זיהיתי כמה מעט חסד יש בהן למול כל כך הרבה ביקורתיות עצמית. הייתה לי מחשבה שהיות ואני חזקה- אני לא צריכה להרגיש כאב. רק שהכאב לא ידע את זה.. הוא פשוט היה כאב.

לכאב שלי היו חיים משל עצמו, כל פעם שניסיתי להלחם בו ולכפות עליו את המחשבות שלי, הוא גדל.

אם אין זרימה איך תתאפשר החלמה?

אני זוכרת לילה קשה בו הכאב שלי עשה תחרות עם הפחדים שלי- בין אלו ואלו הרגשתי שאני נקרעת בתוכי. למחרת, שיתפתי את אחד המטפלים שלי, סיפרתי לו שבמשך שנים הפעלתי מנגנוני ענק להתמודד עם פחדים (תיעלתי הדחקתי וכל אלו..) ועכשיו ניראה שהוא, הכאב, תופס בי כל חלקה טובה, כמו האפלה המשתלטת בסרט הילדים 'פנטזיה' ככל שהגיבור בורח ממנה ומפחד להכיר בה.

אני מפחדת לזוז כי אני מפחדת מהכאב שכרוך בתזוזה, אני מפחדת לא לזוז כי אז אתנוון והכי אני מפחדת שלא יהיה בי את הכוח להתמודד עם כמויות הכאב העצומות שעוד מצפות לי בתהליך השיקום, עד שהרגל הזו שלי תחזור לרוץ והגוף שלי יוביל אותה קדימה…  הוא הקשיב חשב ושאל: 'ומה קורה לך בגוף עכשיו, כשאת מדברת על זה'?  'אני מזהה שהתנועה כואבת, שיש בגוף מתח, עייפות, חוסר שקט, חוסר נשימה, אני מזהה כי הגוף כולו מכווץ מהפחד- שום דבר אינו זורם בתוכי'…

והרי אם אין זרימה- איך תתאפשר לה ההחלמה? הרבה דברים נאמרו בפגישה ההיא.. ניתן לסכמם באמירה שאלוהים תמיד שולח לנו את מה שאנו מסוגלים להתמודד עמו.

משם חזרתי לנשום, כל פעם שעלה בי כאב זכרתי שלכאב יש התחלה אמצע וסוף. שיניתי את הדימויים שהחזקתי בראש לגבי כאב, אם בהתחלה הוא היה נראה לי כאוקינוס אין סופי, עכשיו, תמיד חיפשתי את הצד השני של האוקיינוס. ידעתי שניתן לרדת (לפעמים זה מרגיש כמו שאולה) לחקור את הכאב אך בדיוק באותו אופן אפשר גם לעלות. הכאב הוא זמני, הנשימה נצחית- כל עוד אנחנו פה, חיים.

כנשל הנחש

אני חושבת על הגוף שלנו, זה שמחדש את עצמו כל כמה חודשים, כל תאינו מתחדשים אך לעתים אנו נכשלים בחידוש הלמידות. אנו מתכווצים מהתחושות והזיכרונות נתקעים בנו כמו מרבצים, יוצרים ביצות, סתימות ומפסיקים את הזרימה. אנו מחויבים להמשיך וללמד את הגוף למה אנו זקוקים, לזהות את התחושות שמתיישבות בו, חלקן עתיקות יומין, לעזור לו 'לשחרר סתימות' בתאים כדי שימשיך ויתנקה. להמשיך לנשום גם כשמרגיש שהדבר אינו אפשרי.

עולה בי זיכרון מגיל שמונה לערך, סבי, שכוב בחדר השינה ואני מתגנבת למרפסת הקטנה ומקשיבה, אמרו לי לא לגשת, לא להתקרב אבל אני כל כך רוצה להיות איתו, מהמרפסת אני שומעת אותו נאנק, צועק, מקלל בשארית כוחותיו, הוא אחרי קטיעה נוספת.. האוויר שלי נגמר, אני מתכווצת, נחנקת, מפסיקה לנשום. אסור לי לשאול או לספר לאיש כי הרי לא הייתי אמורה להיות שם, אני בולעת את הכאב שלו ושלי וממשיכה להיות 'ילדה טובה'.

חושבת על פגישה שקיימתי השבוע בקליניקה עם בחור כועס, כועס מאוד, הוא כועס כי הוא מחזיק הרבה כאב. בקליניקה אני מאפשרת מידה מסויימת של צעקות גם אם אתה חולה, גם אם החיים דפקו אותך, אנחנו מוצאים דרכים ששומרות על כל מי שיושב בחדר- להוציא את הכאב ואילו בפגישה אתו הרגשתי שאני לא מצליחה, שהכאב שלו הוא בלתי נגמר והרגל שלי המורמת המגובסת החלה לפעום- התנשמתי בכבדות תוך שאני שמה לב בעיקר לכאב ולתסכול שלי. הוא עצר באחת מצעקותיו ושאל: 'מה קרה לך? כואב לך?' לקחתי עוד כמה נשימות, התחברתי לכאב שלי ואז כשהוא הרפה השבתי לו: 'אתה יודע, לא לך לא לי ולא לאף אחד בעולם אין בעלות על הכעס או על הכאב.. זה משותף לכולנו וזה כאן להישאר, העבודה היחידה שאנו יכולים לעשות היא להיות מסוגלים להרחיק קצת, להתבונן ברגשות הקשים שלנו, לדבר אתם וככה להבין את עצמנו טוב יותר ואולי, אולי לחוש הקלה.' הוא הביט בי המום, 'ואיך בדיוק את מציעה שנעשה את זה' שאל. 'אני מציעה שנתחיל בלחוש את הגוף ולנשום… משם תתחיל להגיע ההתמודדות ואחריה, אולי,  הקבלה.

אשמח לשמוע מה חשבתם? האם גם אתם התמודדתם או מתמודדים עכשיו עם כאב, מה יעיל עבורכם בהתמודדות עמו? ואולי יש לכם זווית ראיה שונה על הדברים?

עוד על התמודדות עם כאב ניתן ללמוד כאן