פוסטים

ניקיון הבית ניקיון חדרי הלב

לסדר מחדש את המגירות

אני יושבת בשקט ומקשיבה, קול משאית פורקת אבנים באתר בניה, קול הכריזה בתחנת האוטובוס, קול חיזור ציפורים, הקולות הולכים ומתעמעמים ובאותה מידה הופכים חדים וברורים. הנשימה הופכת מלאה והאור סביבי רך וחם. פעם, חשבתי שיש לי תפקיד, חשבתי שהתפקיד שלי הוא לדאוג שכולם סביבי יהיו 'בסדר'. נימי הלב והנשמה שלי קוראים את סובבי היטב, אני רוצה להיטיב עמם, אני רוצה לקחת מהם את כאבם. פעם, חשבתי שאני יכולה לשאת על עצמי את כאבו של האחר. התבגרתי.

לקראת החג, מרצדות בטלוויזיה פרסומות הקוראות לנו לחדש את הבית, להתחדש, לקנות, להתרענן, לקנות לצבוע… מה שהן לא מספרות לנו, הוא שכדי להכניס צריך גם לפנות, אחרת זו רק מריחה של מייק אפ. אז אנחנו מעמיסים ברהיטים, מעמיסים במשימות, מעמיסים בסידורים.. ככה, אנחנו מרגישים יעילים. אותו הדבר בדיוק אנחנו עושים עם חדרי הלב, מעמיסים ומאמינים שאם נהיה עסוקים מספיק, מחויבים מספיק, ערכיים… אז העומס ירגיש יותר נוח. כך, אנחנו רצים לפתור את הבעיות בוועד השכונה, מתנדבים לוועד הגן, מארגנים תרומות לקראת החג, מעמיסים שעות עבודה כי 'חייבים להספיק הכול', שלא נאכזב, שלא נפספס, שלא יצא בטעות שאנחנו לא מושלמים.. והלב עולה על גדותיו… כך גם הדופק ומד הלחץ הכללי.

לתת את מה שאין

אני יוצאת מפגישה עם צוות המלווה אנשים המתקשים לתפקד באופן עצמאי בקהילה וזקוקים לתמיכות אינטנסיביות. בראש, מתנגן שיר מוכר של החברים של נטשה 'מליוני אנשים לבד ואם כבר לבד שיהיה בתנועה, שנתחמם שלא נקפא, שלא נשתגע'. אני תוהה על התנועה של הצוות הזה, כמה כוח מופעל בכיוונים מנוגדים, הכול כדי לא להשתגע…

מה שהם מתארים מוכר ומתקיים בצוותים רבים וכך זה הולך: תחילה הצוות מספר לי כמה הוא ערכי ואז כמה הוא מחויב ועובד קשה, הכול נכון, אני בטוחה בכך. ככל שניבנה הקשר בייננו מתחיל להימרח המייק אפ. הם עמוסים, הם מותשים, הם מנסים לספק את הרצונות של הרגולטור, הארגון, ההנהלה, המשפחות, הלקוחות- הם קורסים! הם הכניסו כל כך הרבה 'ציוד חדש לבית ולא הוציאו שום דבר ישן'. בשקט, תוך הקשבה רכה לקולות אנחנו מתחילים לנקות את השכבות. בשכבה העליונה- יש רעש. שכבה מתחת שוכנות האמונות הקשורות באיך צוות 'טוב' אמור לתפקד.. אמונות הקשורות בהקרבה, אמונות הקשורות בערך, צוותים באמת מאמינים שאם אינם יכולים לקחת את המצוקה והכאב ממקבלי השירותים (והם אינם יכולים) אז הם צריכים לתת מעצמם את מה שאין להם.

פעם, ישבתי בהדרכה עם אחד מהאנשים היותר מעוררי השראה עמם עבדתי, הייתי צעירה ומיררתי בבכי, בכיתי מהעומס הרגשי, הקוגניטיבי, החושי היום יומי שחשתי מול מתן שירות למאות אנשים.. אני בכיתי והוא חייך ושאל: 'תגידי, כשאת עוברת ליד קבצן ברחוב, את נותנת לו כסף?' 'לא תמיד, השבתי', 'למה?' שאל בנימה לא ברורה 'כי לא תמיד יש לי' יבבתי. 'אם כך, איך את רוצה לתת למאות אנשים כל הזמן מה שאין לך? זה נשמע לך הגיוני? ' כשהוא ניסח זאת ככה, באמת זה היה נשמע לא סביר. מה שלא סיפרתי לו הוא שאם אפסיק להתאמץ כל כך קיים סיכוי שאפגוש דבר מה גדול ומפחיד יותר מעומס- את אוזלת היד מול הכאב.

אם אשב בשקט ארגיש חוסר אונים ופחד, לא לגביהם, לגבי. אם אשב בשקט- ארגיש את הכאבים שלי.

פנטזיית הצלה- עדכון גרסה

הניסיון לימד אותי שאם אשאל את הצוות 'מה יקרה אם באמת יעבדו ללא עומס?' קיים סיכוי שלא אשמע תשובה כנה. לכן, התחברנו למקור היחיד שתמיד אומר את האמת- הגוף. יחד חקרנו מה אומרות לנו התחושות: צחוק, בכי, נשימה, התכווצות, הרפיה, תחושות שעולות כשהם חסרי תשובה מול העומד מולם, תחושות שעולות כשהם חסרי נשימה כשהם נחנקים מחוסר אונים.. אז, רק אז הגיע הכאב.

כואב מאוד לגלות כי פנטזיית ההצלה שלנו אינה מעודכנת. האמת היא, שהיחידים שאנו יכולים להציל, היחידים שאת הכאב שלהם אנו יכולים לשאת, הם אנו עצמנו.

אישה חכמה לימדה אותי, שלא משנה עד כמה אנחנו חווים את הכאב שלנו כגדול, אנחנו יותר גדולים ממנו. אנחנו גדולים ממנו וחזקים ממנו פשוט כי אנו נושאים אותו בתוכנו! לכן, הדבר העוצמתי ביותר שאנו יכולים לעשות עם כאב או עם כל רגש אחר הוא פשוט לתת לו להיות, בלי להיבהל, בלי להתווכח אתו (אנחנו אלופים בזה, אלופים במשא ומתן עם כל דבר שלא נעים 'אני מסכימה שהרגש הקשה יגיע רק בערב/ רק בהדרכה' 'אני מוכנה לבכות אבל רק אם יש לי סיבה מוצדקת..' ). פשוט לקבל.

זהו תרגול קשה מאוד, לדעת היכן כל רגש מונח ולדעת שהמציאות כל פעם תוציא את הרגש מהמגירה המוכרת ותטלטל אותו ואותנו מחדש.

כל שינוי, כל משבר יציף אותנו, ככל שנילחם ברגשות- כך הם יבואו בעוצמות עולות יותר ויותר. אם ניתן מקום, אם נקבל שעתה, רק עתה יש בנו שמחה כי הצלחנו, יש בנו עונג, יש בנו פחד.. יש בנו כל כך הרבה, אז נוכל לחוש את עצמנו במלואנו. עתה, כשאנו לומדים להכיל את עצמנו, הגבולות ברורים יותר, מי אנחנו ומי האדם האחר שמולנו, עתה נוכל לתת יד. עתה נוכל לתמוך בכאב שלו, להציע תקווה, נחמה, סיוע- ממקום שקט.

אני מתבוננת על עצמי שלמה, מוקירה את הטוב הרע וכל מה שעולה בי. אני מלמדת צוותים רבים להיות שלמים, לא מושלמים (אפילו סופר וומן אינה מושלמת) אנושיים, להכיר בפגיעות שלהם, לפגוש באומץ את הכאב ומשם לצמוח. רק כך יוכלו לגדול, ממקום של הכרה ביכולת, ממקום נקי של הודיה על הקיים, של אוורור והחלפת משהו ישן בחדש.

האם גם לכם קרה שהצלחתם להיות כנים בתהליכי הניקיון הרגשי? שהסכמתם להיפגש עם מה שעולה ולתת לו מקום? האם זה הועיל לכם? או שאולי אתם חלק מצוות שניפגש מחדש עם יכולותיו? ספרו לי עוד ולכל מי שמעוניין- סדנאות חדשות לצוותים בפתח… מוזמנים להירשם.

עיסוי צלקות

אנחנו צריכים אותך איתנו

צוות של שלושה מעריכים אותך: איך את זזה, עומדת, מתמודדת, כמה את חזקה פיזית ורגשית.. הם יוצאים וממלמלים ביניהם, דיבור כזה של אנשי בריאות, כאלו שמחזיקים בתשובות, שאת שם, המטופלת, כל כך זקוקה להן… עברנו חצי שעה כזו של הערכה ולחשושים עד שנימאס לי. 'תקשיבו' אמרתי, 'דברו לידי זו זכותי ומה שאבין- אבין ואת השאר תסבירו'. הם קצת הופתעו אבל עשו זאת. אחרי חצי שעה נוספת נראה שהתגבשה לה אבחנה עדכנית ותוכנית טיפול.

אני כבר עייפה וכואבת וממש אין לי סבלנות אליהם אך אני מבינה שעלי לאמץ את כוחות 'אשת המקצוע שבי' ולתקשר את עצמי… 'סליחה',אני אומרת, 'היות ואנחנו הולכים לבלות הרבה זמן יחד, כדאי שתדעו כי הדרך הטובה ביותר בה אני משתפת פעולה, היא כשאני מבינה מה עומד מאחורי הפעולות הכואבות שאתם מבקשים ממני לעשות, תסבירו לאט, תסבירו קדימה ואז יש סיכוי שאעשה אפילו יותר ממה שביקשתם' אמרתי בעוד הפצעים שלי מונחים בייננו.

הוא אחז בצלקת שלי במבט סקרן, צלקת שעוד מדממת, מכערת, רחוקה מלהתאחות.. העביר עליה יד מגששת, סקרנית לגלות מה יש בתוכה והעריך, מולי.

'מה בדיוק את עושה?' פנתה אלי מי שהייתה נראית הבכירה מביניהם. 'אני מדריכה צוותים במערכות בריאות, עובדת עם ארגונים ומפתחת מענים לאנשים המתמודדים עם אתגרי בריאות' השבתי. היא חייכה, חיוך מלא משמעות. 'אז ככה' הוא המשיך 'התגובות של הרגל שלך נורמליות אחרי סוג כזה של פציעה, יחד עם זאת היא עצרה בתהליך ההחלמה. הרגל שלנו נועדה לדרוך ולהוביל הליכה, היא מתחזקת ומתחדשת רק כשהיא ממלאת את התפקיד שהגוף נתן לה. לכן, אם את רוצה להחלים- את צריכה לדרוך'.

הוא מדבר ואני מיד מריצה אסוציאציות למילה לדרוך: דרך, דרוך, לדרוך במקום, דרך על יבלת… כל כך טבעי לדרוך על הרגל רק שבמצב המאוד לא טבעי שהיא מסובבת בתוכו עכשיו- מרגיש כל כך מסובך. הוא לא שוהה למחשבותיי וממשיך: 'אנחנו נעבוד על כוח בתרגילים, את תעבדי הרבה בבית, אנחנו נעבוד על רוטציה את זה אנחנו עושים פיזית ואני כבר אומר לך שכל התהליך הזה יכאב מאוד.. את צריכה למצוא דרך לטפל בכאב כי אנחנו צריכים אותך איתנו'.

בהיותי מחולקת המחשבה שאני (ביטוי שמתאר את היכולת לחשוב ולעשות כמה דברים במקביל, אין מה לחפש במילון, הזכויות שלי) חשבתי שגם פה שמעו על הגישה המוטבציונית ובכלל באיזה שלב אני משלבי השינוי? כמה באמת אני מוכנה לעבודה קשה ומאומצת למול ההטבות שבלשבת על הגדר או במקרה שלי במיטה ולבכות את מר גורלי… הרהרתי לשנייה ארוכה, זמן המעבר שלי בין הרהור לעשייה.

מה באמת בין שיקום נפשי לשיקום פיזי?

אני מתבוננת סביב על המטפלים השונים (לרוב פיזיותרפיסטים), יש להם כל כך הרבה סבלנות, לחכות שהאדם יסביר לעצמו שהוא מוכן לקבל את הבקשה של המטפל, שהוא מוכן לקחת סיכון ולעשות תנועה חדשה- כואבת, למצוא את הכוח והזוית הנכונה ולנסות ואז שוב ושוב ושוב.. ואז מגיעה בקשה חדשה שחורגת מגבול הנוחות שלו ושוב יש שיחה על מוכנות לשינוי.. כמה סבלנות נדרשת על מנת לעשות שיקום.

אני שמה לב ליצירתיים מביניהם, אלו שאינם מסתפקים רק בפרוטוקול אלא מאלתרים תנועות ותרגילים חדשים ותוך כדי שומרים על המטופלים שלהם סקרנים, ערניים, שותפים. מקשיבה לשיחות המתנהלות סביבי- מי רק מסביר את התרגיל, באיזה טון זה קורה (רך או אולי סמכותי או משהו אחר..) ולאלו שלוחשים לנפש של המטופל: 'אני יודע שאתה חזק, זה קשה ואנחנו נתמודד, קרה לך פעם שהתמודדת עם משהו קשה? מה עזר לך?'

החלמה באמצעות עיסוי הלב

חושבת על מטופלת עמה עבדתי המתמודדת עם דיכאון, כזה שנשאר גם כשלוקחים תרופות חזקות. זה לא שינה הרבה החקר מהיכן נובע הדיכאון, היא אומנם הבינה אך ההבנה לא יצרה הקלה או קבלה כי הקושי היום יומי היה עצום והיא ניחנה ברצון עז להצטיין. ככל שניסתה להצטיין (מה לעשות, אישיות) כך הייתה מתוסכלת יותר כי הדיכאון השפיע על האופן בו הצליחה לתפקד, השטיח לה את הרגש, פגע בקשרים החברתיים והזוגיים שכל כך רצתה, ערער את ההורות שלה.. הוא היה דיכאון מאוד מאוד עיקש ויציב. כך, מצאנו את עצמנו, היא ואני, זמן רב עוסקות בהחלמה באמצעות עיסוי הלב.

באמצעות דמיון מודרך התבוננו פעם ועוד פעם על הלב שלה וגילינו כי הרקמות בו התנוונו בגלל הדיכאון, הן הזדקנו והאפירו וכל הזרימה והתנועה השתנו ולכן הוא כאב לה. לכן הלב שלה הציף את כל כולה בעצב, בפחד, בביקורות עצמית ולא נתן לרגשות נעימים יותר להיכנס. כדי לשחרר את התקיעות בלב נאלצנו לעסות אותו- שוב ושוב לאמן את שרירי הרגש דרך חקר אינסופי של עולם הרגשות במצבים שונים, דרך מגע חומל ואוהב , דרך קבלה ואהבה עצמית. זה היה כמעט מפתיע לגלות כי גם כשהוא חזר לפעום ודם חדש נכנס בו בדמות זוגיות והצלחות בעבודה ובקשרים, הלב הזה מאוד אהב שהיא שמה לב אליו, בעצם לעצמה.

עיסוי צלקות

באחד המפגשים פתח ואמר: 'אני כבר מכין אותך, בסוף הפגישה נעשה עיסוי צלקות- זו הדרך שלנו להחזיר זרימה לרקמות ויש סיכוי שזה יכאב'. אכן עשינו, אכן כאב. הפיזיותרפיסט שלי הדגים ולימד מה אני צריכה לעשות (או לעסות) מעתה פעמים ביום. תוך מגע בלתי נעים בהחלט בצלקת הפתוחה הוא התבונן בי ואמר 'את מחזיקה כאב, אין בזה שום תועלת, כשכואב לך תגידי ונשחרר, אין שום תועלת בלהחזיק כאב' ואני רק סיננתי בכאב 'שומעים שאתה בן של פסיכולוג.

למעשה, כולנו מחזיקים בכאב, בצלקות, עבור חלקנו הן גלויות שאחרים יכולים לראות ועבור חלקנו פנימיות ויש שגם וגם. הצלקת תמיד תהיה עבורנו עדות לפגיעה, לפציעה, לדבר הלא שלם שנמצא כעת בתוכנו, זיכרון לכאב. היא תמיד תחזיק את הידיעה שאנו בני חלוף. היו אדיבים עם עצמכם, לטפו את הצלקות שלכם, תאהבו אותם, תנו לדם בתוכן להמשיך ולזרום וגם לכם. ניסיתי, לא מתים מזה, מקסימום חיים.

מוזמנים להגיב ולשתף היכן הפוסט הזה נגע בכם, לאיזו צלקת פנימית או אחרת שמתם לב ומה היא מבקשת עתה? מה זז בפנים בעקבות קריאתו. שאו ברכה!