פוסטים

ביום בו הוצאתי את עצמי ממצרים

מצרים שלי

לכל אחד מאתנו יש את מצריים הפרטית שלו, המקום אליו ברח למזור ושם השתקע ושועבד. אנחנו עובדים קשה בשביל מצריים שלנו, יש שעבורם מצריים זה צורך- הצורך באישור, בקבלה, באהבה או משהו אחר. עבור אחרים זהו הרגל או התמכרות אליהם בורחים ועבור אחרים זהו מקום, מקום עבודה, מקום במשפחה, זהות שגיבשנו. מודרכת עמה אני עובדת התייחסה לנטייה שלה לחוש קורבן נוכח מצבים משתנים כמצריים שלה, נטייה שלרוב מביאה אותה לחוש אשמה, חלשה, מותקפת ולכן מונעת ממנה להביא את יכולותיה לידי ביטוי.

לוקח לנו זמן לזהות מהי מצריים שלנו שהרי יש בה יתרונות רבים עבורנו, בני ישראל מצאו בה הזנה ומים חיים לכן נשארו, לקח זמן עד שהבינו שמיושבים הם הופכים לעבדים. ככה זה גם אצלנו, אנחנו נכנסים למקומות היות ויש בהם יתרון עבורנו, אולי בטחון אולי הגנה אולי ציפייה לאהבה או משהו אחר. אלא, שעם הזמן אנו הופכים להיות עבדים של אותו הדבר בדיוק שביקשנו עבור עצמנו, המצב כבר לא מספק לנו די צורכנו ואנו מתחילים לסבול. כפי שאמרה לי מטופלת: "בתחילה הייתי אתו כי הוא נתן לי כל כך הרבה בטחון, הוא היה נראה הבן זוג המושלם, תמיד בודק מה איתי, היכן אני, מה אני צריכה היינו צמודים.. אלא, שהדבר הזה בדיוק הפך להיות טבעת החנק שלי, הוא לא נתן לי מנוח, מרחב, לנשום, התנגד שאעבוד במה שבחרתי רצה שאשאר בבית עם הילדים במקום בטחון קיבלתי כלא."

הקושי, הוא שסבל היא תחושה שחלקנו למדנו להסתגל אליה, לא כך? חונכנו כי מידה מסוימת של סבל ראויה על מנת להתפתח, להשיג הישגים. האומנם?
אז אנחנו נשארים במצרים, השרירים שלנו מתחזקים מעשייתן של אותן עבודות בדיוק אך נפשנו נחלשת. לפעמים, צריך מנהיג שיבוא ויודיע כי אפשר גם אחרת, שיזכיר, כי אנו העם הנבחר ויש בנו אמונה וכוחות לעשות שינוי, לקום ולצאת, לצלוח את הים ולצעוד במדבר. לפעמים המנהיג צומח מתוכנו, לפעמים מהחוץ.

לחצות את ים סוף

סיפרה לי אישה מרשימה אותה אני מלווה בפיתוח מיזם חברתי חשוב: "זה מפחיד, זה כל כך מפחיד לומר לעצמך שאת יכולה להיות עצמאית, עשר שנים באותו מקום עבודה עם אותם אנשים ומשכורת קבועה, אומנם העבודה כבר לא מספקת והשכר זעום וכבר אין אתגר רק שהמציאות האחרת- מפחידה יותר.. ובכל זאת יש בי קול בפנים שאומר שאני יכולה להיות יותר, שיש לי דבר טוב בידיים אותו אני חייבת להעביר הלאה ואנשים יפיקו ממנו."
לעתים אנו זקוקים למכה, שתיים או עשר כדי לצאת לדרך. למאורעות גדולים, סמליים עבורנו, בהם אנו יכולים לצפות ולהבין שיש כאן כוח גדול מאתנו ואנו יכולים לרתום אותו לטובתנו ולנוע באמצעותו. עשר מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד ארבה, חושך והתנופה הסופית של בני ישראל התקבלה ממכת בכורות ואז ריצה למדבר וקריעת ים סוף. קריעה חיצונית, פנימית נס שמספר שדברים גדולים מתרחשים.

ההליכה במדבר
ההליכה במדבר יכולה אולי להיות קשה יותר, הצמא והרעב מפנים את תשומת הלב שלנו לקולות חיצוניים ופנימיים שמדברים אתנו על השינוי. צדק משה? האם מוליכנו בבטחה? אולי עדיף היה להישאר בחיק פרעה? האם אנו עובדים עבור עגל זהב או שאולי באמת יש שם ארץ מובטחת? ונעים בתוכנו התם, החכם הרשע ושאינו יודע במחול שדים מטורף…
לעיתים, עלינו לצעוד ארבעים שנה על מנת להכחיד הרגלים ישנים ולהיות מסוגלים להחליף אמונות ישנות בחדשות ומעצימות יותר ולעיתים זה קורה ממש מהר. ההליכה, ההקשבה, מפתחת בנו נשימה וחוסן ומתוך הרעש הגדול צומח שקט ומתחדדת הבהירות.

והגדת לבנך
הדבר היחיד שמשנה, אינו מה אנו עוברים בדרך אלה מי אנו בוחרים להיות בעוברנו את אותה צעידה. יהיה זה ראוי כי כל אחד מאתנו יתבונן בחייו וישאל- טוב לי עכשיו? מה הפעולות שביכולתי לעשות על מנת להגביר את תחושת הסיפוק, האושר השלווה האהבה בחיי? כי בסוף המסע כל שיוותר לנו הוא אנו ובני ביתנו. מה הייתם רוצים לספר לעצמכם, לבניכם ובנותיכם על מסע חייכם? האם השתמשתם בו לטובה? האם האמנתם מספיק ביכולתכם וביכולתם לחיות את החיים האלו בטוב? האמונה שלנו, הסנה שתמיד בוער בתוכנו זקוקה לחומרי בערה, חסד, חמלה ורחמים עבורנו ועבור האחרים הסובבים אותנו.
לקראת חג הפסח, אני מאחלת לכולנו מספיק אמונה וכוח לצאת את מצריים שלכם ולעשות בחייכם ובחייהם של אחרים שינויים לטובה והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

בדרך לעצמי

בדרך

לילה, עוד מעט חצות, אנחנו יוצאות מהופעה והיא מספרת לי שהיא כבר די בטוחה שהיא הולכת לעשות אירוע, משהו עם תהליך ורגש. מי שמכיר אותה יודע, שכשהיא אומרת 'די בטוחה' היא מתכוונת שזה יקרה בזמן הקרוב.

כל הנסיעה דרומה אנחנו מדברות על נשים, נשים שהן גם וגם, גם אמהות וגם בעלות עסק וקרירה, גם בנות זוג וגם מחפשות את הקשיבות לעצמן, אלו שמחבקות חזק, תומכות ומחייכות גם כשקשה ומידי פעם נזכרות גם להקשיב לעצמן, למעשה, דיברנו על עצמנו. כשהגענו לבאר שבע כבר התקבלה החלטה לייצר אירוע שיש בו מסע פנימה, למפגש עם היקרה מכולן.

כמה חודשים לאחר מכן אני נוסעת לתוך המדבר עם תיק אישי קטן,שני תיקים המכילים את 'מסע הגיבורה' ופס קול מיוחד. את הרוחות שטלטלו את הרכב השארתי מאחור תוך שאני מתמקמת בשקט, בשמש המחממת, בנעימות שמלטפת את הגוף, מתכסה בצבעי המדבר ומתעטפת בחיבוקים שהחלו מוצאים דרכם אלי. אני לא יודעת מה בדיוק היה שם, מה שבטוח שמה שקרה במדבר ממשיך איתי הלאה…

להיות

האם קרה לכן פעם שבאתם לעבוד אך הרגשתן כי הדברים עובדים עבורכן? שבאתן להיפגש ונפגשתן עם עצמכן? שהחוויה החושית עטפה אתכן בצורה כזו שאין צורך במילים והדברים פשוט משתנים וקורים?

כשפרסמתי את הסדנה שלי, מסע הגיבורה, העברתי שוב ושוב לנשים את המסר ש'אם הן היו יודעות שתוך שעות ספורות יוכלו לפגוש את הגיבורה בתוכן, לצאת למסע של גבורה ולהשיג את השינוי בו הן חפצות, האם לא היו יוצאות מיד לדרך?' כנראה, כשפניתי אליהן דיבר הלא מודע שלי עם שלהן.. כי איזשהו כוח משך אל 'בדרך לעצמי' ובתוכו אל מסע הגיבורה נשים שהן הרבה יותר ממה שנידמה להן, נשים אמיצות המוכנות ומסוגלות להתבונן על מקומן בחיים ולבקש לעצמן משהו מדויק יותר, נעים יותר, מתגמל, אוהב.

הן זרמו למדבר צבעוניות, מקושטות בפרחים שנשזרו על שערן, בטוחות יותר או פחות בעצמן, מתחילות לנוע בקצב המדבר, לוגמות תה צמחים מתוק ומתמסרות.

מתוך ההקשבה לציפור הנפש הלו היא מיכל סנונית ולדגת הזהב, גלית בנגלס, החלו פרצי הצחוק והדמעות. ככל שבגדיהן התמלאו חול ואבק פרצופיהן נמתחו וזרחו. אני מתבוננת בהן ומחזיקה בתוכי את הידיעה בדבר השינוי שהן עתידות לעבור..

הן נכנסות לסדנאות, כל סדנה איכות מזוקקת. אנחנו מתחילות את התנועה בתוך מחול הנפש הפנימי…

מסע הגיבורה

מסע הגיבור/ה הוא תהליך טיפולי, המבנה הוצג על ידי יוסף קמפל אחד מממשיכיו של יונג. מסע הגיבור/ה מציע כי כל אדם בדרכו לעשות שינוי עובר תחנות, בכל אחת הוא צועד עוד צעד קדימה תוך שהוא נפגש מחדש עם משאביו ומתגבר על קשיים. אני בחרתי לקחת תהליך, שעד כה השתמשתי בו בקליניקה כתהליך אישי ולהפוך אותו לסדנה ברוח ה- NLP. האמת, היו לי לא מעט חששות, איך הכי מדויק להעביר את משתתפות הסדנה תהליך אישי המהדהד באמצעות הקבוצה? מסתבר שמצאתי את הדרך, באמצעות תנועה, שיח, משחק ציור ועוד יצרנו חוויה שהיא עוצמתית לפחות כמו בקליניקה אם לא יותר.

במהלך הסדנה חיפשנו תשובות לשאלות כמו: מה היא הקריאה הזו המתדפקת על דלתות גופנו, זו שבמירוץ החיים אנחנו פחות ופחות קשובות לה עד שהיא פורצת ולפעמים גם מפוצצת.. איך היא נראית? נשמעת? מרגישה.. בואו, תתחייבו אליה.. איך תדעו שהתחייבתן? מה המעשה שיזכיר לכן כי הייתה פה התחיבות? איך אתן כשאתן מתחייבות? ומה הוא קו הסף שלכן אותו עליכן לחצות על מנת לעשות את השינוי? מי הם בני הברית והשדים אותם אתן פוגשות בדרך? מה בני הברית יכולים לומר שכל כך חשוב לכן לשמוע בהתמודדות עם השד? ואיך השתנתן? איך אתן חוזרות בחזרה לגוף והביתה ומה אומרים עליכן וכמה השינוי הזה טוב…

הן היטלטלו שם, ופגשו את עצמן, ממבנה השטח הגלוי למבנה העומק תוך שאנו מחפשות ריפוי והשלמה. מחפשות אחת את השנייה ותוך דקות מעטות היה נדמה כי קבוצת הנשים הזו גדלה יחד עוד מימי קדם, שיש שפה שהיא כל כך מובנת ומוכרת, שפת הנשים, שפת האהבה. הן בכו, צחקו וחיבקו האחת את השנייה. הן התחייבו לעמוד מול הפחדים שלהן ואזורי הנוחות ולשמש אחת לשנייה משענת. אלו נשים. גיבורות.

בני הברית

בערב רקדנו עם הנהר הזורם, אסטרז'ה, והמשכנו לתוך הלילה השחור עם מדורה ממגנטת, כדי לקום לטיול בהרים ועוד סדנה וחלי ראובן אחת שסחטה ממעמקי הנפש וזיקקה את נשיותנו והיותנו מלווה בשירתה של ענבל אבנעים. ויחד עם ידה העדינה והבוטחת של לירון אלעד האחת והיחידה הפרחנו בלוני משאלות לשמיים.

השיבה הביתה

אני מרימה עיניים לשמים, הם מתחלפים לנגד עיני תכולים, נקיים, שחורים, כתומים.. בדרך חזרה הביתה אני מודה לו על שהוא שם בתוכי אמונה, אמונה בנשים, אמונה באנשים, אמונה ביכולתנו לנוע, לשנות, להשפיע אחת על השנייה, להשתנות, להיות קהילה.

הרכב דוהר מהמדבר, אני מכוסה אבק וחוויות ויודעת השינוי כבר קרה וגם אם עוד אין לו שם… יום אחד הוא יקרה ומה שיפתח לנו- מחכה.

לומר תודה…

רוצה להודות לאחיותי, מנחות הסדנאות, כל אחת עולם : אביטל אנגלשרית חביב, ענבל טורקניץ', סיגל עברי הר ציון, תמר סלונים ליבס, אתי ארניאס, אסטרז'ה.

למלי גולדפרב שלוותה את מנגינת הלב עם עדשת המצלמה. לטלי יחיה על העיצובים וכל מה שמעבר, לאירנה רוט על התמיכה בהפקה, ולחברתי, בוראת העולמות, שבראה גם את בדרך לעצמי ואפשרה לכל כך הרבה נשים להיפגש, לירון אלעד.

רגע לפני סיום, אביטל אנגל מבקשת שנחמוק לחמוקי ניצנה עם השמלות האדומות לתמונה שבעיני מנציחה את החוויה בצורה מושלמת, תודה אביטל יקרה על הרעיון, הבקשה, הביצוע והתמונה.