פוסטים

יש לדאוג שהחרדות תשארנה גמישות

אמאל'ה חרדה!

כשהייתי צעירה, הייתה לי מן קופסת קרטון כזו בתוכה שמרתי את כל המכתבים הישנים ועליה היה מודבק דף שגזרתי מעיתון עליו מתנוססת הכותרת: "יש לדאוג שהחרדות תשארנה גמישות". אני לא יודעת איך בדיוק זה קרה שבמהלך חיי הפכתי לחוקרת של חרדות, גמישות, משבר, פגיעות וחוסן.

כשמתבוננים מנקודת מבט רפואית, לחרדה יש מאפיינים, מבנה וטיפול. הפסיכיאטריה, היטיבה לסווג סוגים שונים של חרדות כדי לעזור לנו להתמצא ולהבין: חרדה חברתית, חרדה אובססיבית כפייתית, חרדה פוסט טראומתית ועוד.. אך כשאנו מתבוננים סביבנו, אנו יכולים לשם לב שחרדה נוכחת בהרבה מאוד אנשים שאנחנו מכירים, הם 'חיים איתה' ומוכנים לשאת אותה אך למעשה היא מכבידה על חייהם ועל חיי הסובבים אותם במידה רבה! אין צורך להגיע לקצה כדי לקבל טיפול, פעמים רבות מספיק להיות מוכנים להקשיב מה קורה לנו בגוף ובאמצעים פשוטים- להשיג הקלה ושחרור.

אז, אם אתם סובלים מדופק מואץ, לחץ בחזה, קשיי נשימה עד תחושת חנק, הימנעות ממצבים, חזרה על פעולות טכניות שוב ושוב ושוב (נעלתי את הבית? שלחתי עם הילד כריך?), אם יש לכם מחשבות שהמוות קרב, שאתם אינכם מוגנים, שאתם חסרי אונים או שאתם מכירים מישהו קרוב הסובל מכך- הפוסט הזה מיועד עבורכם!

ומה אם הייתם יכולים לשנות את תבנית החשיבה שקוראים לה 'חרדה'?

כשאנו חשים חרדה- זה מרגיש כמו סוף העולם! מה שאיננו יודעים הוא שחרדה היא רק  תבנית חשיבה, זוהי מחשבה שהכנסנו לנו לראש, חזקה אך מחשבה. מחשבה שמלווה בלא מעט תסמינים והתנהגויות. מתי שהוא לאורך הדרך, למדנו שהחרדה שומרת עלינו מדבר גדול יותר עמו עוד אין לנו כלים להתמודד, אז יצרנו אותה. כן כן  כמו שזה נשמע, יש לנו אחריות על יצירתה. רק כדי שיהיה ברור- לא על התנאים שהובילו ליצירתה אלא על הבחירה בתגובה של חרדה. אם אתם נעים עכשיו באי נוחות בכיסא, אני מבינה אתכם, לא פשוט לקבל שיש לנו אחריות לדבר שגורם לנו סבל. בטח תשמחו לשמוע שיש לנו גם יכולת להפסיק את הסבל, להפסיק את החרדה.

תחשבו לרגע על חרדה שלכם או של אדם היקר לכם- מתי לאחרונה חקרתם את המבנה שלה? לחרדה יש מבנה, יש תבנית פעולה.

כך עובדת חרדה. קודם כל, גירוי חיצוני מפעיל את מערכת החושים שלנו: זה יכול להיות ריח, שיר, מראה, קול או כל דבר אחר. אז, מתעוררת באופן מידי, כמעט בלתי מודע בגוף מנורת הזהרה 'זהירות סכנה' היא אומרת. ואז, רק אז, מגיעה המחשבה. המחשבה מספרת לנו סיפור על עצמנו ועל תחושת המוגנות שלנו היא יכולה להיות 'אני לא מוגן' או 'דברים רעים תמיד קורים רק לי' ואולי 'אני קטן וחלש, אין לי יכולת לשמור על עצמי' כל אחד עם סט המחשבות שלו. מה שבטוח, שלמחשבות יש תבנית. כשאנו עובדים עם אנשים המתמודדים עם חרדה, אנו מלמדים את האדם לזהות את הטריגרים שהובילו למחשבה וגם את המחשבות האוטומטיות שלו- מה אני אומר לעצמי. לאחר המחשבות מגיעות התחושות: קצב לב עולה, דופק מהיר, הזעה, ערפול, תחושת עלפון, נימול, כאבים חדים ועוד.. ולאחריהן הרגש, בדרך כלל פחד ואימה, חוסר אונים, כעס. כמעט כל מי שחווה חרדה יודע שבבסיסה עומד הפחד מלמות או וגם להשתגע, עד כדי כך היא מפחידה, החרדה. בגלל שהיא כל כך מפחידה, תוכלו לקרוא עוד על טיפול בה, כאן.

אני כל החיים אשאר לבד

אני נזכרת במטופלת יפיפייה, בשנות ה- 30 לחייה שסוף סוף הצליחה למצוא זוגיות כפי שביקשה. בני הזוג שקלו לעבור לגור יחד והייתה המון התלהבות והתרגשות אלא שבלילות ההתרגשות הגדולה היתה הופכת לביצה של פחד בה שניהם התחילו לטבוע יחד. בלילות, הופיעו התקפי חרדה עוצמתיים בהם היא היתה מתעוררת בצרחות מכוסה זיעה, רועדת וללא נשימה. התגובה ההגיונית היתה לפנות למיון אלא ששם שוב ושוב אמרו לה 'זו רק חרדה'. כשנפגשנו, הם היו מותשים וחסרי אונים, הוא חש שהוא לא מבין ולא מצליח לעזור והיא חשה אשמה ומושפלת.

כשחקרנו את החרדה זיהינו את המבנה. קודם מגיע הטריגר, עבורה זה היה להתבונן בכרית הריקה לצידה. אז התחילו המחשבות האוטומטיות שרצו בראשה כמו סרט אימה, שוב ושוב היא הייתה מקרינה אותן. בסרט הזה רצו כל הזיכרונות בהם נפגעה, כל הפעמים שהכאיבו לה ולא שמעו אותה אלא שהם היו מועצמים- היו להם גוונים עמוקים, קולות רמים, דמויות מעוותות ומפחידות היא ממש יצרה סרט עם עלילה, שחקנים, בימוי ועם סוף רע, רע מאוד. על כל הסרט הזה ניצחה המחשבה 'מגיע לי להישאר לבד' מחשבה שהתעצמה ככל שמצוקתה גברה והפכה ל 'אני רעה, מגיע לי עונש, אינני ראויה לאהבה'.

הצעתי לה לעבוד על הגמשת החרדות. בהתחלה זה היה נשמע לה מוזר אך מתוך מצוקתה הסכימה לנסות. סביב המחשבה 'אינני ראויה לאהבה' שאלתי: האם באמת את מכירה מישהו שאינו ראוי לאהבה? איזה פשע ביצעת שמונע ממך להיות ראויה? האם יכול להיות שאנשים משתנים? האם את מכירה אנשים שסלחו לעצמם והפכו חופשיים? בשיח גילינו שלא היא זו שחטאה. בילדותה, נפגעה דווקא מהאנשים הכי קרובים שהיו אמורים לשמור עליה. כדי להגן על עצמה, יצרה את החרדה. חזרנו לרגע ההחלטה, רגע קריטי: מתי כילדה, החלטת שאת מוכנה לחיות (היא היתה מופתעת, למה לחיות, הרי כל מה שרצת היה למות)? התעקשתי, כי היה שם רגע, בו בחרה, במקום למות לחיות- עם חרדה. חזרנו לרגע הכל כך קריטי הזה ומשם עבדנו, ניקינו אותו, אותה, חיזקנו את שיש לחזק בנינו לה תבניות מחשבה חדשות בתוכם סרט מיטיב יותר להקרין לפני השינה, סרט בוא היא רגועה, בטוחה ואהובה ואומרת לעצמה " אני ראויה לקבל אהבה". תוך פגישות בודדות שינינו את מהלך חייה- מדהים נכון? המוח האנושי הוא כלי רב עצמה!

לא חייבים לסבול

חרדות, מלוות רבים מאיתנו, הן באות בצורות שונות ופוגעות בתפקוד היום יומי, יחד עם זאת, הן לא גזרת גורל ואנו לא חייבים לסבול. ניתן לגלות מהי תבנית החשיבה שמפעילה אותן, מה האסטרטגיה וכך להגמיש ולשפר את איכות חיינו וחיי יקירינו.

פעם הגמשת חרדות הייתה עבורי רק שורה על קופסה, היום אני יודעת שאין מחשבה שאנו לא יכולים להגמיש ולשנות, השליטה על חיינו- היא שלנו. תנסו. עוד על תבניות חשיבה ואמונות ניתן לקרוא כאן. הפוסט הזה גרם לכם לחשוב? מכירים דרכים נוספות שעובדות? אנשים שמתמודדים עם חרדה? כתבו אלי ושתפו  בטוחה שיחד נוכל לעשות טוב.

ביום בו הוצאתי את עצמי ממצרים

מצרים שלי

לכל אחד מאתנו יש את מצריים הפרטית שלו, המקום אליו ברח למזור ושם השתקע ושועבד. אנחנו עובדים קשה בשביל מצריים שלנו, יש שעבורם מצריים זה צורך- הצורך באישור, בקבלה, באהבה או משהו אחר. עבור אחרים זהו הרגל או התמכרות אליהם בורחים ועבור אחרים זהו מקום, מקום עבודה, מקום במשפחה, זהות שגיבשנו. מודרכת עמה אני עובדת התייחסה לנטייה שלה לחוש קורבן נוכח מצבים משתנים כמצריים שלה, נטייה שלרוב מביאה אותה לחוש אשמה, חלשה, מותקפת ולכן מונעת ממנה להביא את יכולותיה לידי ביטוי.

לוקח לנו זמן לזהות מהי מצריים שלנו שהרי יש בה יתרונות רבים עבורנו, בני ישראל מצאו בה הזנה ומים חיים לכן נשארו, לקח זמן עד שהבינו שמיושבים הם הופכים לעבדים. ככה זה גם אצלנו, אנחנו נכנסים למקומות היות ויש בהם יתרון עבורנו, אולי בטחון אולי הגנה אולי ציפייה לאהבה או משהו אחר. אלא, שעם הזמן אנו הופכים להיות עבדים של אותו הדבר בדיוק שביקשנו עבור עצמנו, המצב כבר לא מספק לנו די צורכנו ואנו מתחילים לסבול. כפי שאמרה לי מטופלת: "בתחילה הייתי אתו כי הוא נתן לי כל כך הרבה בטחון, הוא היה נראה הבן זוג המושלם, תמיד בודק מה איתי, היכן אני, מה אני צריכה היינו צמודים.. אלא, שהדבר הזה בדיוק הפך להיות טבעת החנק שלי, הוא לא נתן לי מנוח, מרחב, לנשום, התנגד שאעבוד במה שבחרתי רצה שאשאר בבית עם הילדים במקום בטחון קיבלתי כלא."

הקושי, הוא שסבל היא תחושה שחלקנו למדנו להסתגל אליה, לא כך? חונכנו כי מידה מסוימת של סבל ראויה על מנת להתפתח, להשיג הישגים. האומנם?
אז אנחנו נשארים במצרים, השרירים שלנו מתחזקים מעשייתן של אותן עבודות בדיוק אך נפשנו נחלשת. לפעמים, צריך מנהיג שיבוא ויודיע כי אפשר גם אחרת, שיזכיר, כי אנו העם הנבחר ויש בנו אמונה וכוחות לעשות שינוי, לקום ולצאת, לצלוח את הים ולצעוד במדבר. לפעמים המנהיג צומח מתוכנו, לפעמים מהחוץ.

לחצות את ים סוף

סיפרה לי אישה מרשימה אותה אני מלווה בפיתוח מיזם חברתי חשוב: "זה מפחיד, זה כל כך מפחיד לומר לעצמך שאת יכולה להיות עצמאית, עשר שנים באותו מקום עבודה עם אותם אנשים ומשכורת קבועה, אומנם העבודה כבר לא מספקת והשכר זעום וכבר אין אתגר רק שהמציאות האחרת- מפחידה יותר.. ובכל זאת יש בי קול בפנים שאומר שאני יכולה להיות יותר, שיש לי דבר טוב בידיים אותו אני חייבת להעביר הלאה ואנשים יפיקו ממנו."
לעתים אנו זקוקים למכה, שתיים או עשר כדי לצאת לדרך. למאורעות גדולים, סמליים עבורנו, בהם אנו יכולים לצפות ולהבין שיש כאן כוח גדול מאתנו ואנו יכולים לרתום אותו לטובתנו ולנוע באמצעותו. עשר מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד ארבה, חושך והתנופה הסופית של בני ישראל התקבלה ממכת בכורות ואז ריצה למדבר וקריעת ים סוף. קריעה חיצונית, פנימית נס שמספר שדברים גדולים מתרחשים.

ההליכה במדבר
ההליכה במדבר יכולה אולי להיות קשה יותר, הצמא והרעב מפנים את תשומת הלב שלנו לקולות חיצוניים ופנימיים שמדברים אתנו על השינוי. צדק משה? האם מוליכנו בבטחה? אולי עדיף היה להישאר בחיק פרעה? האם אנו עובדים עבור עגל זהב או שאולי באמת יש שם ארץ מובטחת? ונעים בתוכנו התם, החכם הרשע ושאינו יודע במחול שדים מטורף…
לעיתים, עלינו לצעוד ארבעים שנה על מנת להכחיד הרגלים ישנים ולהיות מסוגלים להחליף אמונות ישנות בחדשות ומעצימות יותר ולעיתים זה קורה ממש מהר. ההליכה, ההקשבה, מפתחת בנו נשימה וחוסן ומתוך הרעש הגדול צומח שקט ומתחדדת הבהירות.

והגדת לבנך
הדבר היחיד שמשנה, אינו מה אנו עוברים בדרך אלה מי אנו בוחרים להיות בעוברנו את אותה צעידה. יהיה זה ראוי כי כל אחד מאתנו יתבונן בחייו וישאל- טוב לי עכשיו? מה הפעולות שביכולתי לעשות על מנת להגביר את תחושת הסיפוק, האושר השלווה האהבה בחיי? כי בסוף המסע כל שיוותר לנו הוא אנו ובני ביתנו. מה הייתם רוצים לספר לעצמכם, לבניכם ובנותיכם על מסע חייכם? האם השתמשתם בו לטובה? האם האמנתם מספיק ביכולתכם וביכולתם לחיות את החיים האלו בטוב? האמונה שלנו, הסנה שתמיד בוער בתוכנו זקוקה לחומרי בערה, חסד, חמלה ורחמים עבורנו ועבור האחרים הסובבים אותנו.
לקראת חג הפסח, אני מאחלת לכולנו מספיק אמונה וכוח לצאת את מצריים שלכם ולעשות בחייכם ובחייהם של אחרים שינויים לטובה והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

שינויים

"לעולם לא תדרוך פעמיים באותו הנהר" אמר הרקיליטוס, היות והנהר, המסמל את המציאות זורם ומשתנה כל העת.

כמו הנהר, גם המציאות שסביבתנו משתנה ללא הרף, לעתים אלו שינויים מזעריים, אליהם אנו מסתגלים במהרה ולעתים אלו שינויים גדולים הנכפים עלינו כגון אבדן, כאב, מחלה ופרידה ואפילו שינויים רצויים כמו קידום בעבודה, הריון, לידה, מעבר דירה וכדומה. כך או כך, שינויים גורמים לנו לנוע, להיפרד מן המוכר ולגייס את עצמנו לעבר חציית הסף לאזור החדש ולהתיידדות עם מה שיש שם. שינויים דורשים כוח, תמיכה והרבה אמונה.

כשאני מתבוננת באחד השינויים הגדולים שעשיתי בחיי, אני שמה לב אלו מרכיבים תמכו בתהליך השינוי שלי, באופן שיהיה יעיל וקל ביותר עבורי.

לפני למעלה משנה בער בי שינוי, ידעתי כי אני נמצאת באזור הנוחות שלי כבר יותר מידי זמן, שכעובדת הפסקתי לגדול, ידעתי כי התנאים מסביב קשים מידי ואני זקוקה למשהו אחר, השינוי דפק על דלתות גופי, אלא בהיותי עובדת במשרה קבועה טובה בעלת השפעה ומשמעות רבה, לא הקשבתי לו וייחסתי את תחושות האי נוחות לגורמים אחרים בחיי.

אלא, שהוא העיקש המשיך לדפוק, כדי להעלים אותו עבדתי קשה יותר ראיתי יותר לקוחות, צרכנים בבריאות הנפש, עסקתי בפיתוח מקצועי של יותר מסגרות שיקום ואפילו הוספתי על תוכנית העבודה הפקה של יום עיון בנושא שיקום האוכלוסייה הצעירה בבריאות הנפש בו השתתפו 500 איש מכל הארץ.. יצאתי מגדרי. רק שעל הגוף אי אפשר לעבוד וחליתי. לא משהו מסכן חיים אבל מספיק ממושך וכואב בכדי שאני אשים אליו לב. אחרי לבטים ארוכים והתייעצויות עם חברים ואנשי מקצוע קיבלתי החלטה. החלטה שעמדה בסתירה לתהליך בניית הקרירה שלי, שלא הייתה מקובלת על שותפי לעבודה ומנהלי, אך הייתה רצויה לי מאוד.

לפני חצי שנה מסרתי את תג העובד שלי, את המפתחות והחותמת ועזבתי את שירות המדינה. בכאב מהול בהתרגשות נפרדתי ממאות עובדים יקרים אתם הייתה לי הזכות לחולל שינויים בתחום השיקום בבריאות הנפש בתפקיד "רכזת בכירה בסל שיקום" באחד המחוזות היפים והמורכבים- מחוז דרום. עזבתי תפקיד מוערך בעל יכולת השפעה עצומה על האחר, יכולת שניצלתי היטב. נפרדתי מחברים, עובדים, קולגות ומעשייה יוצאת דופן והפכתי להיות עצמאית.

האם אני מתחרטת? לא. בעיקר מתגעגעת. כיום העשייה שלי עצומה ומשמעותית גם כן ומבחינתי- זו רק ההתחלה.

לפני מספר שבועות שאלתי צוות אותו אני מדריכה:" האם חשבתם פעם על האופן בו אנו עושים שינויים?" דממה בקהל. לאחר מספר דקות עלו שאלות כמו: "מה זאת אומרת עושים שינויים? שינויים קורים לנו.. איזו שליטה כבר יכולה להיות לנו על שינויים? מה, את רומזת ששינויים אפשר לתכנן? " ומשם התפתח דיון מרתק.

שינויים לא תמיד ניתן לתכנן, לעתים הם נכפים עלינו, מה שאנו כן יכולים לתכנן או לבדוק זו את הדרך בה אנו מגיבים לשינויים.

ראשית, אנו נזהה את מקור אי הנוחות, האם אנו יודעים מדוע יש לנו כאב/ כעס/ תקיעות או משהו אחר? האם אנו יכולים לקשר את הכאב לגורם שבגללו אנו לא במיטבנו.

אנו נחפש את התחום בחיינו בו יש אי נוחות: תעסוקה/ זוגיות/ משפחה או אחר ונבין מה לא מתאים שם.

לאחר מכן נבין עם עצמנו או בעזרת שיח עם חברים או אנשי מקצוע מה אנו רוצים במקום? חשוב מאוד שכשאנו מגדירים זאת נהיה מאוד ממוקדים ונגדיר דברים שלנו ורק לנו יש השפעה עליהם. ננסח את התוצאה הרצויה לנו בשפה חיובית ומדויקת ונבדוק כשנשיג אותה- האם היא תהיה נכונה לנו ולסביבתנו? במידה וכן נכתוב או נצייר לנו את הדברים, כל אמצעי שיעזור לנו להפוך את הרצון למציאות ובעיקר ימחיש לנו את השינוי הרצוי.

לאחר מכן נבדוק לאלו משאבים, כוחות, אמצעים ושותפים אנו זקוקים על מנת לצלוח את השינוי.

ולבסוף ננסח לנו תוכנית, מה הפעולות שאנו צריכים לעשות על מנת לקדם את השינוי. אולי, אנחנו עדיין לא נמצאים בשלב שמוכן לעשות שינוי או רק מהרהרים בו.. אז נבדוק איזה מידע חסר לנו על מנת שנוכל לקבל החלטות באשר לעצם קידום השינוי.

ומעל הכל, הדבר שתמך בי בתהליך השינוי זו האמונה והתקווה, כי שם בהמשך, מעבר להררי השינוי צפויים לי דברי טובים יותר. כי שני הערכים היקרים האלו: אמונה ותקווה, הם אלו שמאפשרים לנו להביט קדימה, לעבר העתיד, להיפרד מהמוכר, לצלוח את ההתמודדות והמאבקים שבדרך ולתמוך בנו בתהליך השינוי, תהליך בו אנו הופכים לקצת יותר גדולים, חזקים וגמישים ממה שהיינו לפני שיצאנו לדרך. והנהר? ממשיך לזרום.