פוסטים

יש לדאוג שהחרדות תשארנה גמישות

אמאל'ה חרדה!

כשהייתי צעירה, הייתה לי מן קופסת קרטון כזו בתוכה שמרתי את כל המכתבים הישנים ועליה היה מודבק דף שגזרתי מעיתון עליו מתנוססת הכותרת: "יש לדאוג שהחרדות תשארנה גמישות". אני לא יודעת איך בדיוק זה קרה שבמהלך חיי הפכתי לחוקרת של חרדות, גמישות, משבר, פגיעות וחוסן.

כשמתבוננים מנקודת מבט רפואית, לחרדה יש מאפיינים, מבנה וטיפול. הפסיכיאטריה, היטיבה לסווג סוגים שונים של חרדות כדי לעזור לנו להתמצא ולהבין: חרדה חברתית, חרדה אובססיבית כפייתית, חרדה פוסט טראומתית ועוד.. אך כשאנו מתבוננים סביבנו, אנו יכולים לשם לב שחרדה נוכחת בהרבה מאוד אנשים שאנחנו מכירים, הם 'חיים איתה' ומוכנים לשאת אותה אך למעשה היא מכבידה על חייהם ועל חיי הסובבים אותם במידה רבה! אין צורך להגיע לקצה כדי לקבל טיפול, פעמים רבות מספיק להיות מוכנים להקשיב מה קורה לנו בגוף ובאמצעים פשוטים- להשיג הקלה ושחרור.

אז, אם אתם סובלים מדופק מואץ, לחץ בחזה, קשיי נשימה עד תחושת חנק, הימנעות ממצבים, חזרה על פעולות טכניות שוב ושוב ושוב (נעלתי את הבית? שלחתי עם הילד כריך?), אם יש לכם מחשבות שהמוות קרב, שאתם אינכם מוגנים, שאתם חסרי אונים או שאתם מכירים מישהו קרוב הסובל מכך- הפוסט הזה מיועד עבורכם!

ומה אם הייתם יכולים לשנות את תבנית החשיבה שקוראים לה 'חרדה'?

כשאנו חשים חרדה- זה מרגיש כמו סוף העולם! מה שאיננו יודעים הוא שחרדה היא רק  תבנית חשיבה, זוהי מחשבה שהכנסנו לנו לראש, חזקה אך מחשבה. מחשבה שמלווה בלא מעט תסמינים והתנהגויות. מתי שהוא לאורך הדרך, למדנו שהחרדה שומרת עלינו מדבר גדול יותר עמו עוד אין לנו כלים להתמודד, אז יצרנו אותה. כן כן  כמו שזה נשמע, יש לנו אחריות על יצירתה. רק כדי שיהיה ברור- לא על התנאים שהובילו ליצירתה אלא על הבחירה בתגובה של חרדה. אם אתם נעים עכשיו באי נוחות בכיסא, אני מבינה אתכם, לא פשוט לקבל שיש לנו אחריות לדבר שגורם לנו סבל. בטח תשמחו לשמוע שיש לנו גם יכולת להפסיק את הסבל, להפסיק את החרדה.

תחשבו לרגע על חרדה שלכם או של אדם היקר לכם- מתי לאחרונה חקרתם את המבנה שלה? לחרדה יש מבנה, יש תבנית פעולה.

כך עובדת חרדה. קודם כל, גירוי חיצוני מפעיל את מערכת החושים שלנו: זה יכול להיות ריח, שיר, מראה, קול או כל דבר אחר. אז, מתעוררת באופן מידי, כמעט בלתי מודע בגוף מנורת הזהרה 'זהירות סכנה' היא אומרת. ואז, רק אז, מגיעה המחשבה. המחשבה מספרת לנו סיפור על עצמנו ועל תחושת המוגנות שלנו היא יכולה להיות 'אני לא מוגן' או 'דברים רעים תמיד קורים רק לי' ואולי 'אני קטן וחלש, אין לי יכולת לשמור על עצמי' כל אחד עם סט המחשבות שלו. מה שבטוח, שלמחשבות יש תבנית. כשאנו עובדים עם אנשים המתמודדים עם חרדה, אנו מלמדים את האדם לזהות את הטריגרים שהובילו למחשבה וגם את המחשבות האוטומטיות שלו- מה אני אומר לעצמי. לאחר המחשבות מגיעות התחושות: קצב לב עולה, דופק מהיר, הזעה, ערפול, תחושת עלפון, נימול, כאבים חדים ועוד.. ולאחריהן הרגש, בדרך כלל פחד ואימה, חוסר אונים, כעס. כמעט כל מי שחווה חרדה יודע שבבסיסה עומד הפחד מלמות או וגם להשתגע, עד כדי כך היא מפחידה, החרדה. בגלל שהיא כל כך מפחידה, תוכלו לקרוא עוד על טיפול בה, כאן.

אני כל החיים אשאר לבד

אני נזכרת במטופלת יפיפייה, בשנות ה- 30 לחייה שסוף סוף הצליחה למצוא זוגיות כפי שביקשה. בני הזוג שקלו לעבור לגור יחד והייתה המון התלהבות והתרגשות אלא שבלילות ההתרגשות הגדולה היתה הופכת לביצה של פחד בה שניהם התחילו לטבוע יחד. בלילות, הופיעו התקפי חרדה עוצמתיים בהם היא היתה מתעוררת בצרחות מכוסה זיעה, רועדת וללא נשימה. התגובה ההגיונית היתה לפנות למיון אלא ששם שוב ושוב אמרו לה 'זו רק חרדה'. כשנפגשנו, הם היו מותשים וחסרי אונים, הוא חש שהוא לא מבין ולא מצליח לעזור והיא חשה אשמה ומושפלת.

כשחקרנו את החרדה זיהינו את המבנה. קודם מגיע הטריגר, עבורה זה היה להתבונן בכרית הריקה לצידה. אז התחילו המחשבות האוטומטיות שרצו בראשה כמו סרט אימה, שוב ושוב היא הייתה מקרינה אותן. בסרט הזה רצו כל הזיכרונות בהם נפגעה, כל הפעמים שהכאיבו לה ולא שמעו אותה אלא שהם היו מועצמים- היו להם גוונים עמוקים, קולות רמים, דמויות מעוותות ומפחידות היא ממש יצרה סרט עם עלילה, שחקנים, בימוי ועם סוף רע, רע מאוד. על כל הסרט הזה ניצחה המחשבה 'מגיע לי להישאר לבד' מחשבה שהתעצמה ככל שמצוקתה גברה והפכה ל 'אני רעה, מגיע לי עונש, אינני ראויה לאהבה'.

הצעתי לה לעבוד על הגמשת החרדות. בהתחלה זה היה נשמע לה מוזר אך מתוך מצוקתה הסכימה לנסות. סביב המחשבה 'אינני ראויה לאהבה' שאלתי: האם באמת את מכירה מישהו שאינו ראוי לאהבה? איזה פשע ביצעת שמונע ממך להיות ראויה? האם יכול להיות שאנשים משתנים? האם את מכירה אנשים שסלחו לעצמם והפכו חופשיים? בשיח גילינו שלא היא זו שחטאה. בילדותה, נפגעה דווקא מהאנשים הכי קרובים שהיו אמורים לשמור עליה. כדי להגן על עצמה, יצרה את החרדה. חזרנו לרגע ההחלטה, רגע קריטי: מתי כילדה, החלטת שאת מוכנה לחיות (היא היתה מופתעת, למה לחיות, הרי כל מה שרצת היה למות)? התעקשתי, כי היה שם רגע, בו בחרה, במקום למות לחיות- עם חרדה. חזרנו לרגע הכל כך קריטי הזה ומשם עבדנו, ניקינו אותו, אותה, חיזקנו את שיש לחזק בנינו לה תבניות מחשבה חדשות בתוכם סרט מיטיב יותר להקרין לפני השינה, סרט בוא היא רגועה, בטוחה ואהובה ואומרת לעצמה " אני ראויה לקבל אהבה". תוך פגישות בודדות שינינו את מהלך חייה- מדהים נכון? המוח האנושי הוא כלי רב עצמה!

לא חייבים לסבול

חרדות, מלוות רבים מאיתנו, הן באות בצורות שונות ופוגעות בתפקוד היום יומי, יחד עם זאת, הן לא גזרת גורל ואנו לא חייבים לסבול. ניתן לגלות מהי תבנית החשיבה שמפעילה אותן, מה האסטרטגיה וכך להגמיש ולשפר את איכות חיינו וחיי יקירינו.

פעם הגמשת חרדות הייתה עבורי רק שורה על קופסה, היום אני יודעת שאין מחשבה שאנו לא יכולים להגמיש ולשנות, השליטה על חיינו- היא שלנו. תנסו. עוד על תבניות חשיבה ואמונות ניתן לקרוא כאן. הפוסט הזה גרם לכם לחשוב? מכירים דרכים נוספות שעובדות? אנשים שמתמודדים עם חרדה? כתבו אלי ושתפו  בטוחה שיחד נוכל לעשות טוב.

על הגדלת טווחים בעבודה ובחיים

כשאת נמתחת לכל הכיוונים

אני יוצאת מהחדר החם שלה ומחזיקה את העיניים שלי שלא יברחו להן הדמעות. הפער הזה, בין החום שהיא מספקת לבין העולם הקר שבחוץ מכה בי והמחשבות מתחילות לרוץ במעגלים: למה עשיתי לעצמי את זה? על מה בדיוק חשבתי? בשביל מה  אני צריכה את כל האחריות הזו, את כל הציפיות?

בתקופה ההיא הכל נחווה עצום וחזק וקור הנגב מתחבר עם הרעד הפנימי ומותשות הגוף מהחוויה המטלטלת רגשית, הפעם בהדרכה. הדרכה, מצע הגידול של אנשי מקצוע בתחומי הטיפול, המקום בו אנו צומחים, מעצבים את זהותנו האישית, המקצועית ולעתים מעט נחבטים.

אני בת 28, נשואה שנתיים, בעיצומו של התואר השני וכבר שנה אני מרגישה פיזית שהגוף שלי נמתח לכל הכיוונים, נמתח, שלא נאמר- נקרע! ולמה שנה? כי כבר שנה שאני עובדת בתפקיד ניהולי במשרד הבריאות, כסגנית מנהלת תחום שיקום במחוז דרום (רכזת שיקום בלשון המשרד). אז, לא ידעתי לאן אני עתידה להגיע, מה שכן הרגשתי זה שכאבי הגדילה האלו הם בלתי סבירים!  לא הצלחתי להבין את הציפייה שאגדל כל כך מהר בכל כך הרבה תחומים, אתנהל בכל כך הרבה ממשקים מורכבים מקצועית, קונפליקטואליים שלא לומר פוליטיים וגם משלא הבנתי את הציפייה, בהיותי מי שאני, הייתי חייבת, מוכרחה לעמוד בה ולהצטיין!

אני רוצה שהיא תשמע אותי מקללת את המנהלת שלי שדחפה אותי לכך, את עצמי שלקחתי את האתגר, את המקצוע הזה, שאני כל כך אוהבת- עבודה סוציאלית, שמעמיס על אדם אחד משקלים בלתי סבירים…ואת הפריפריה הזו שמלאה בצרכים וחסרה בכוח אדם…מקללת ונזכרת, שבעצם, בתוך כל הכאוס הזה יש גם המון הזדמנות!

'איך זה מרגיש כשהגוף נמתח?' היא שואלת בשקט. 'התנועה מתחילה מהראש', אני משיבה, 'הראש מבין שהוא נדרש לעשות משימה הגדולה ממידותיו כמו להוביל אנשים, לשנות עמדות, להתייצב מול האחר שלרוב מבוגר יותר, ותיק יותר ולעתים גם כוחני יותר ממך. אז, הראש, פוקד על שאר האיברים לנוע: למוח לחשוב מהר ורחב יותר, לעיניים לראות מעבר, לידיים לתפוס יותר ולרגליים לרוץ מהר, כל כך מהר… והכי חשוב, הוא פוקד על הבטן להתכווץ- כדי שלא תרגיש את הפחד'.

'מי או מה בדיוק דורשים ממך להימתח ככה?' היא שואלת וכמו חיכיתי לשאלה מתפרץ ממני גל כעס ואשמה כלפי העולם… היא מקשיבה לי זמן רב, בשקט, כדרכה ואומרת: 'כלומר, מה שאת מספרת לי הוא שהמנהלת שלך דורשת מהגוף שלך להיות לאורך זמן במצב של לחץ, עומס ומצוקה, היא דורשת ממנו לגדול מהר יותר מקצב גדילתו הטבעי וכך היא מכניסה את הגוף שלך למצוקה'. 'כן, בדיוק, יללתי, סוף סוף את מבינה'. היא הנהנה. 'מה שאני לא מבינה' היא המשיכה (תמיד הן ממשיכות המדריכות האלו, חכמות שהן..) 'זה איך את מרשה לאחרים לקחת כל כך הרבה שליטה על הגוף שלך כשאת חווה כל כך הרבה מצוקה?'

אחר כך גם למדנו לנשום, להרגיש את הפחד ולהפוך אותו לכלי עבודה מול האחר, כל אחר, בהשגת כל שינוי בו אני חפצה

מה היה קורה אם הנבט לא היה דוחף בכוח את האדמה

גדילה, כל כך הרבה נכתב עליה, בקיעת הנבט מהגלעין טומנת בתוכה בהכרח תנועה, שבירה של הישן ויצירת חדש, בהכרח שונה. אנו כמעט איננו עוצרים וחושבים על על כמות האנרגיה שמשקיע הנבט הצומח בתהליך השינוי כמו שאנו כמעט ולא משקיעים אנרגיה במחשבה על תהליכי השינוי והלמידה שלנו, עבור רובנו, הם פשוט מתרחשים. לכל היותר אנו מכמתים אותם בתשלום לקורס כזה או אחר או ביצוע משימה לימודית… כי לו הבנו שכל שינוי שאנו עושים, ולו הקטן ביותר, דורש מאיתנו שבירה, פרידה מהישן ובנייה של חדש- אולי היינו בוחרים שלא לעשות שינויים כלל!  ואכן, ישנם אנשים רבים שנמנעים משינויים, שינויים כמו להתחיל להתעמל, לשנות משקל, לשנות תפקיד בעבודה, להתחייב.. אלא שהצמיחה שלנו מתרחשת כל הזמן, גם אם איננו ערים לה, היא שומרת עלינו בחיים, שומרת על הגוף שלנו שיתחדש ויתחזק ושומרת על השכל והרגש ותוך שהיא מתרחשת- היא דורשת מאיתנו משאבים, משאבים רבים.

מה קורה כשהמשאבים שהצמיחה דורשת גדולים מהמשאבים הזמינים לנו עתה?

מה קורה כאשר יש צורך לצמוח ממשבר או ממחלה? האם כל שבר יחלים ויצמח?

האם הוא יצמח גם אם האדם אינו פועל לשם כך? האם החלמה מתרחשת באופן טבעי או שהכרחי לעשות פעולות התומכות בה?

להגיע ל- 90 מעלות

עבורי, לתמוך בתהליך ההחלמה שלי, אומר להיות אקטיבית. לקחת שליטה היכן שניתן ולשחרר את המקומות שלא ניתן. חלק מהאקטיביות מתבטאת בתרגול אינטנסיבי של פיזיותרפיה. עדיין, הרצון להחלים נפגש כל פעם מחדש בבקשות של הפיזיותרפיסטית שלי לחצות את הגבול. אני תוהה, האם אינה יודעת עד כמה כל תנועה כואבת? האם אינה מבינה כי עמוק בראשי אני חושבת 'הדבר אינו אפשרי'.  אני נזכרת בפעם הראשונה שביקשה ממני לדרוך על הרגל השבורה, על מנת לעמוד במשימה הייתי צריכה להתחבר לכוח עליון באמצעות תפילה: נשימה, דריכה, נשימה, תפילה, נשימה, דריכה, נשימה, תפילה.. רק ככה הצלחתי.

היום, היא אומרת, אנחנו הולכות להגדיל טווחים, תראי כמה יהיה לך טוב אחרי, מבטיחה. רק שעד שיגיע כל הטוב הזה היא מותחת, מושכת, מעקמת ולוחצת על הרגל בעשרות דרכים. 'צריך לשנות את מהלך התנועה של העצם' היא מסבירה, 'ובשביל לשנות מהלך צריך להפעיל כוח'. אחר כך היא בודקת את הצלחת ההתערבות ומבקשת ממני להרים את השבורה על מדרגה ולרכון קדימה ואני אכן מפעילה כוח ובטוחה בטוחה שצלחתי את הכיפוף והגענו לזווית של 45 מעלות… דמיינו לעצמכם את מידת תדהמתי כשהיא צעקה: 'יש! אנחנו ב- 90 מעלות!' מבחינתי, הייתי צריכה לחפש ממש חזק היכן ההצלחה…

לגדול נכון

כל מי שמלווה אנשים בתהליכי שינוי, שמנהל, שמדריך עובדים יודע- צמיחה היא תהליך אטי. לעתים, אנו מאוד רוצים שיהיה מהיר יותר ודוחפים לעבר יעדים מסוימים. אלא ש… אם לא נהיה רגישים לקולו הייחודי של העובד, לצרכים שלו, לגבולות, לטווח התנועה , מה שנשיג במקום צמיחה, הוא שבר.

מנהלת שנדרשת לעשות שינויים בכוח האדם, לא תוכל לעשות זאת בצורה טובה אם לא תקיים בדיקה האם השינויים האלו מקובלים עליה, מהם הדאגות והחששות שלה מהמעמד, אלו זיכרונות וחוויות הוא מציף אצלה- רק כשכל אלו יתבהרו, היא תוכל להתפנות למשימה. זאת ועוד, אם תפעל באופן שאינו הולם את ערכיה וצרכיה שוב ושוב, יש להניח, שבקרוב, תהיה זו היא שתעזוב את הארגון.

כשהעובדים והמודרכים שלנו לומדים לשמור על עצמם בעולם העבודה, הם לומדים גם לשמור על העובדים שלהם והלקוחות שלהם וכך, עובד או מודרך שמרגיש שיכול לבטא את צרכיו החומריים והרגשיים בארגון, שיכול להביע צורך בהגנה או בהקשבה או כל דבר אחר, עובד שיכול להתחבר לדחפים שמניעים אותו, למוטיבציות שלו אך גם לשמור שלא ימתח מידי, יקרע, יישחק יתכהה, זה העובד או המודרך שיביא לארגון צמיחה.

פעם אחרי פעם ראיתי עובדים שהעבודה זימנה להם חוויות לא פשוטות של אלימות כלפיהם וכלפי צוותים שמלווים, של ביטול, השתקה והשטחה ולמול זה הם למדו בניהול והדרכה נכונים לזהות את היכולות שלהם, הצרכים והגבולות שלהם והפכו להיות מעמודי התווך החזקים של אותו ארגון. ניסיונם האישי, כשהיה בהיר עבורם, סייע להם להוביל עובדים ומקבלי שירותים רבים בתהליכי שינוי, צמיחה והחלמה. תהליכי הלמידה והגדילה שהתרחשו גם בהדרכה היו חלק מהמשאבים שלהם ובכך תמכו בהם בעמידה מול האתגר הניהולי ודווקא מהמקום המחלים בתוכם, זה שיודע לזהות את התהליך הרגיש והעדין של השינוי וכאב הצמיחה, דווקא מהמקום הזה יכלו לסייע באופנים רבים להחלמה של רבים אחרים.

עוד על הדרכת מנהלים ניתן לקרוא- כאן.

אז, האם החלמה אפשרית גם ללא תמיכה מקצועית ומה תפקידה של ההדרכה והליווי הניהולי בתהליך זה? אשמח לשמוע את דעתכם!

עיסוי צלקות

אנחנו צריכים אותך איתנו

צוות של שלושה מעריכים אותך: איך את זזה, עומדת, מתמודדת, כמה את חזקה פיזית ורגשית.. הם יוצאים וממלמלים ביניהם, דיבור כזה של אנשי בריאות, כאלו שמחזיקים בתשובות, שאת שם, המטופלת, כל כך זקוקה להן… עברנו חצי שעה כזו של הערכה ולחשושים עד שנימאס לי. 'תקשיבו' אמרתי, 'דברו לידי זו זכותי ומה שאבין- אבין ואת השאר תסבירו'. הם קצת הופתעו אבל עשו זאת. אחרי חצי שעה נוספת נראה שהתגבשה לה אבחנה עדכנית ותוכנית טיפול.

אני כבר עייפה וכואבת וממש אין לי סבלנות אליהם אך אני מבינה שעלי לאמץ את כוחות 'אשת המקצוע שבי' ולתקשר את עצמי… 'סליחה',אני אומרת, 'היות ואנחנו הולכים לבלות הרבה זמן יחד, כדאי שתדעו כי הדרך הטובה ביותר בה אני משתפת פעולה, היא כשאני מבינה מה עומד מאחורי הפעולות הכואבות שאתם מבקשים ממני לעשות, תסבירו לאט, תסבירו קדימה ואז יש סיכוי שאעשה אפילו יותר ממה שביקשתם' אמרתי בעוד הפצעים שלי מונחים בייננו.

הוא אחז בצלקת שלי במבט סקרן, צלקת שעוד מדממת, מכערת, רחוקה מלהתאחות.. העביר עליה יד מגששת, סקרנית לגלות מה יש בתוכה והעריך, מולי.

'מה בדיוק את עושה?' פנתה אלי מי שהייתה נראית הבכירה מביניהם. 'אני מדריכה צוותים במערכות בריאות, עובדת עם ארגונים ומפתחת מענים לאנשים המתמודדים עם אתגרי בריאות' השבתי. היא חייכה, חיוך מלא משמעות. 'אז ככה' הוא המשיך 'התגובות של הרגל שלך נורמליות אחרי סוג כזה של פציעה, יחד עם זאת היא עצרה בתהליך ההחלמה. הרגל שלנו נועדה לדרוך ולהוביל הליכה, היא מתחזקת ומתחדשת רק כשהיא ממלאת את התפקיד שהגוף נתן לה. לכן, אם את רוצה להחלים- את צריכה לדרוך'.

הוא מדבר ואני מיד מריצה אסוציאציות למילה לדרוך: דרך, דרוך, לדרוך במקום, דרך על יבלת… כל כך טבעי לדרוך על הרגל רק שבמצב המאוד לא טבעי שהיא מסובבת בתוכו עכשיו- מרגיש כל כך מסובך. הוא לא שוהה למחשבותיי וממשיך: 'אנחנו נעבוד על כוח בתרגילים, את תעבדי הרבה בבית, אנחנו נעבוד על רוטציה את זה אנחנו עושים פיזית ואני כבר אומר לך שכל התהליך הזה יכאב מאוד.. את צריכה למצוא דרך לטפל בכאב כי אנחנו צריכים אותך איתנו'.

בהיותי מחולקת המחשבה שאני (ביטוי שמתאר את היכולת לחשוב ולעשות כמה דברים במקביל, אין מה לחפש במילון, הזכויות שלי) חשבתי שגם פה שמעו על הגישה המוטבציונית ובכלל באיזה שלב אני משלבי השינוי? כמה באמת אני מוכנה לעבודה קשה ומאומצת למול ההטבות שבלשבת על הגדר או במקרה שלי במיטה ולבכות את מר גורלי… הרהרתי לשנייה ארוכה, זמן המעבר שלי בין הרהור לעשייה.

מה באמת בין שיקום נפשי לשיקום פיזי?

אני מתבוננת סביב על המטפלים השונים (לרוב פיזיותרפיסטים), יש להם כל כך הרבה סבלנות, לחכות שהאדם יסביר לעצמו שהוא מוכן לקבל את הבקשה של המטפל, שהוא מוכן לקחת סיכון ולעשות תנועה חדשה- כואבת, למצוא את הכוח והזוית הנכונה ולנסות ואז שוב ושוב ושוב.. ואז מגיעה בקשה חדשה שחורגת מגבול הנוחות שלו ושוב יש שיחה על מוכנות לשינוי.. כמה סבלנות נדרשת על מנת לעשות שיקום.

אני שמה לב ליצירתיים מביניהם, אלו שאינם מסתפקים רק בפרוטוקול אלא מאלתרים תנועות ותרגילים חדשים ותוך כדי שומרים על המטופלים שלהם סקרנים, ערניים, שותפים. מקשיבה לשיחות המתנהלות סביבי- מי רק מסביר את התרגיל, באיזה טון זה קורה (רך או אולי סמכותי או משהו אחר..) ולאלו שלוחשים לנפש של המטופל: 'אני יודע שאתה חזק, זה קשה ואנחנו נתמודד, קרה לך פעם שהתמודדת עם משהו קשה? מה עזר לך?'

החלמה באמצעות עיסוי הלב

חושבת על מטופלת עמה עבדתי המתמודדת עם דיכאון, כזה שנשאר גם כשלוקחים תרופות חזקות. זה לא שינה הרבה החקר מהיכן נובע הדיכאון, היא אומנם הבינה אך ההבנה לא יצרה הקלה או קבלה כי הקושי היום יומי היה עצום והיא ניחנה ברצון עז להצטיין. ככל שניסתה להצטיין (מה לעשות, אישיות) כך הייתה מתוסכלת יותר כי הדיכאון השפיע על האופן בו הצליחה לתפקד, השטיח לה את הרגש, פגע בקשרים החברתיים והזוגיים שכל כך רצתה, ערער את ההורות שלה.. הוא היה דיכאון מאוד מאוד עיקש ויציב. כך, מצאנו את עצמנו, היא ואני, זמן רב עוסקות בהחלמה באמצעות עיסוי הלב.

באמצעות דמיון מודרך התבוננו פעם ועוד פעם על הלב שלה וגילינו כי הרקמות בו התנוונו בגלל הדיכאון, הן הזדקנו והאפירו וכל הזרימה והתנועה השתנו ולכן הוא כאב לה. לכן הלב שלה הציף את כל כולה בעצב, בפחד, בביקורות עצמית ולא נתן לרגשות נעימים יותר להיכנס. כדי לשחרר את התקיעות בלב נאלצנו לעסות אותו- שוב ושוב לאמן את שרירי הרגש דרך חקר אינסופי של עולם הרגשות במצבים שונים, דרך מגע חומל ואוהב , דרך קבלה ואהבה עצמית. זה היה כמעט מפתיע לגלות כי גם כשהוא חזר לפעום ודם חדש נכנס בו בדמות זוגיות והצלחות בעבודה ובקשרים, הלב הזה מאוד אהב שהיא שמה לב אליו, בעצם לעצמה.

עיסוי צלקות

באחד המפגשים פתח ואמר: 'אני כבר מכין אותך, בסוף הפגישה נעשה עיסוי צלקות- זו הדרך שלנו להחזיר זרימה לרקמות ויש סיכוי שזה יכאב'. אכן עשינו, אכן כאב. הפיזיותרפיסט שלי הדגים ולימד מה אני צריכה לעשות (או לעסות) מעתה פעמים ביום. תוך מגע בלתי נעים בהחלט בצלקת הפתוחה הוא התבונן בי ואמר 'את מחזיקה כאב, אין בזה שום תועלת, כשכואב לך תגידי ונשחרר, אין שום תועלת בלהחזיק כאב' ואני רק סיננתי בכאב 'שומעים שאתה בן של פסיכולוג.

למעשה, כולנו מחזיקים בכאב, בצלקות, עבור חלקנו הן גלויות שאחרים יכולים לראות ועבור חלקנו פנימיות ויש שגם וגם. הצלקת תמיד תהיה עבורנו עדות לפגיעה, לפציעה, לדבר הלא שלם שנמצא כעת בתוכנו, זיכרון לכאב. היא תמיד תחזיק את הידיעה שאנו בני חלוף. היו אדיבים עם עצמכם, לטפו את הצלקות שלכם, תאהבו אותם, תנו לדם בתוכן להמשיך ולזרום וגם לכם. ניסיתי, לא מתים מזה, מקסימום חיים.

מוזמנים להגיב ולשתף היכן הפוסט הזה נגע בכם, לאיזו צלקת פנימית או אחרת שמתם לב ומה היא מבקשת עתה? מה זז בפנים בעקבות קריאתו. שאו ברכה!

ירדתי לפגוש את הכאב

עד כמה החיים האלו שלנו שברירים

אני מתבוננת ברגל שלי, המתעתעת, זו שתמיד שימשה אותי נאמנה, זו שלתומי חשבתי שתמיד תהיה ותשמש. רגל, חלק כל כך אינטגרלי ומובן מאליו. אני מתבוננת בצלקות שמקשטות אותה, בנפיחות, בזווית וחושבת על השיעורים שהגוף שלי החליט ללמד אותי. שיעורים על אמונה, על צורך על פחד ועל כאב. פציעה או חולי בבת אחת ממחישים לנו עד כמה החיים האלו שלנו שבריריים, עד כמה הגוף זמני. אולי, בשל כך, אנשים כה רבים נמנעים מלפגוש את המחלות שלהם: מזניחים מעקבים, שוכחים תרופות ומכחישים את האפשרות שבסוף כולנו עשויים למות. מעניין, כי רבים עושים גם שעות וימים על מנת להכחיש את בריאותם, והרי השניים הם צדדים שונים של אותו המטבע.

כשאני נפצעתי עברתי ברגע מאדם המנהל את חייו בקפידה לאדם תלוי- תלוי בצוות הרפואי, במשכחי כאבים, בבן זוגי, בסביבתי ובקצב ההחלמה. מבחינתי, הפכתי להיות חסרת אונים. אחד הדברים שהיו קשים לי במיוחד, הוא שלא הצלחתי להשיג שליטה על הכאב רק שגם לא כל כך יכולתי להכיל אותו. הכל כאב, כאב דוקר, מציף, כל נקודה בגוף הבעירה לפיד כאב נוסף ומסיבה עלומה- חומר התבערה לא אוכל. אני נזכרת והבטן שלי מתכווצת.

תרקדי את זה גם אם את לא מצליחה לנשום

'כמה עוד אוכל להסביר לעצמי שזה אמור להיות קל' מתנגן השיר ועובר לפזמון 'תרקדי את זה, גם אם את לא מצליחה לנשום…' דניאלה ספקטור ודנה איבגי הנהדרות מציעות לנו להפסיק לדבר עם המחשבות 'אמור ל..' לזהות תחושות ולהקל באמצעות נשימה ותנועה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להתמודד עם המחשבות שלי והיו לי כל כך הרבה מהן: 'את מטפלת באחרים לכן את אמורה להיות מצוינת בטיפול בעצמך', 'היה לך כל כך הרבה כאב בחיים אז אמור להיות לך קל לנהל אותו עכשיו' והטובה מכולן: 'אם רק תתאמצי מספיק, את אמורה להוציא משהו טוב מכל זה והכאב יעבור'.

בשלב מאוחר יותר, כשיכולתי להתבונן במחשבות זיהיתי כמה מעט חסד יש בהן למול כל כך הרבה ביקורתיות עצמית. הייתה לי מחשבה שהיות ואני חזקה- אני לא צריכה להרגיש כאב. רק שהכאב לא ידע את זה.. הוא פשוט היה כאב.

לכאב שלי היו חיים משל עצמו, כל פעם שניסיתי להלחם בו ולכפות עליו את המחשבות שלי, הוא גדל.

אם אין זרימה איך תתאפשר החלמה?

אני זוכרת לילה קשה בו הכאב שלי עשה תחרות עם הפחדים שלי- בין אלו ואלו הרגשתי שאני נקרעת בתוכי. למחרת, שיתפתי את אחד המטפלים שלי, סיפרתי לו שבמשך שנים הפעלתי מנגנוני ענק להתמודד עם פחדים (תיעלתי הדחקתי וכל אלו..) ועכשיו ניראה שהוא, הכאב, תופס בי כל חלקה טובה, כמו האפלה המשתלטת בסרט הילדים 'פנטזיה' ככל שהגיבור בורח ממנה ומפחד להכיר בה.

אני מפחדת לזוז כי אני מפחדת מהכאב שכרוך בתזוזה, אני מפחדת לא לזוז כי אז אתנוון והכי אני מפחדת שלא יהיה בי את הכוח להתמודד עם כמויות הכאב העצומות שעוד מצפות לי בתהליך השיקום, עד שהרגל הזו שלי תחזור לרוץ והגוף שלי יוביל אותה קדימה…  הוא הקשיב חשב ושאל: 'ומה קורה לך בגוף עכשיו, כשאת מדברת על זה'?  'אני מזהה שהתנועה כואבת, שיש בגוף מתח, עייפות, חוסר שקט, חוסר נשימה, אני מזהה כי הגוף כולו מכווץ מהפחד- שום דבר אינו זורם בתוכי'…

והרי אם אין זרימה- איך תתאפשר לה ההחלמה? הרבה דברים נאמרו בפגישה ההיא.. ניתן לסכמם באמירה שאלוהים תמיד שולח לנו את מה שאנו מסוגלים להתמודד עמו.

משם חזרתי לנשום, כל פעם שעלה בי כאב זכרתי שלכאב יש התחלה אמצע וסוף. שיניתי את הדימויים שהחזקתי בראש לגבי כאב, אם בהתחלה הוא היה נראה לי כאוקינוס אין סופי, עכשיו, תמיד חיפשתי את הצד השני של האוקיינוס. ידעתי שניתן לרדת (לפעמים זה מרגיש כמו שאולה) לחקור את הכאב אך בדיוק באותו אופן אפשר גם לעלות. הכאב הוא זמני, הנשימה נצחית- כל עוד אנחנו פה, חיים.

כנשל הנחש

אני חושבת על הגוף שלנו, זה שמחדש את עצמו כל כמה חודשים, כל תאינו מתחדשים אך לעתים אנו נכשלים בחידוש הלמידות. אנו מתכווצים מהתחושות והזיכרונות נתקעים בנו כמו מרבצים, יוצרים ביצות, סתימות ומפסיקים את הזרימה. אנו מחויבים להמשיך וללמד את הגוף למה אנו זקוקים, לזהות את התחושות שמתיישבות בו, חלקן עתיקות יומין, לעזור לו 'לשחרר סתימות' בתאים כדי שימשיך ויתנקה. להמשיך לנשום גם כשמרגיש שהדבר אינו אפשרי.

עולה בי זיכרון מגיל שמונה לערך, סבי, שכוב בחדר השינה ואני מתגנבת למרפסת הקטנה ומקשיבה, אמרו לי לא לגשת, לא להתקרב אבל אני כל כך רוצה להיות איתו, מהמרפסת אני שומעת אותו נאנק, צועק, מקלל בשארית כוחותיו, הוא אחרי קטיעה נוספת.. האוויר שלי נגמר, אני מתכווצת, נחנקת, מפסיקה לנשום. אסור לי לשאול או לספר לאיש כי הרי לא הייתי אמורה להיות שם, אני בולעת את הכאב שלו ושלי וממשיכה להיות 'ילדה טובה'.

חושבת על פגישה שקיימתי השבוע בקליניקה עם בחור כועס, כועס מאוד, הוא כועס כי הוא מחזיק הרבה כאב. בקליניקה אני מאפשרת מידה מסויימת של צעקות גם אם אתה חולה, גם אם החיים דפקו אותך, אנחנו מוצאים דרכים ששומרות על כל מי שיושב בחדר- להוציא את הכאב ואילו בפגישה אתו הרגשתי שאני לא מצליחה, שהכאב שלו הוא בלתי נגמר והרגל שלי המורמת המגובסת החלה לפעום- התנשמתי בכבדות תוך שאני שמה לב בעיקר לכאב ולתסכול שלי. הוא עצר באחת מצעקותיו ושאל: 'מה קרה לך? כואב לך?' לקחתי עוד כמה נשימות, התחברתי לכאב שלי ואז כשהוא הרפה השבתי לו: 'אתה יודע, לא לך לא לי ולא לאף אחד בעולם אין בעלות על הכעס או על הכאב.. זה משותף לכולנו וזה כאן להישאר, העבודה היחידה שאנו יכולים לעשות היא להיות מסוגלים להרחיק קצת, להתבונן ברגשות הקשים שלנו, לדבר אתם וככה להבין את עצמנו טוב יותר ואולי, אולי לחוש הקלה.' הוא הביט בי המום, 'ואיך בדיוק את מציעה שנעשה את זה' שאל. 'אני מציעה שנתחיל בלחוש את הגוף ולנשום… משם תתחיל להגיע ההתמודדות ואחריה, אולי,  הקבלה.

אשמח לשמוע מה חשבתם? האם גם אתם התמודדתם או מתמודדים עכשיו עם כאב, מה יעיל עבורכם בהתמודדות עמו? ואולי יש לכם זווית ראיה שונה על הדברים?

עוד על התמודדות עם כאב ניתן ללמוד כאן