פוסטים

טיפוח חמלה לבניית חוסן אישי ולאומי

להיות חמלה

הכוח הגדול ביותר, טמון ביכולתנו להפגין חמלה, בשגרה ובטח בזמן מלחמה ושבר. אלא שחמלה אינה פשוטה להבנה ותרגול. בעוד רבים מיחסים לחמלה איכויות כמו רוך, חום, הכלה ואהבה מתרגלים יודעים שזוהי ראייה שאינה שלמה- בחמלה נמצאות גם איכויות כמו עוצמה, התמדה, נחישות, עצירה, שינוי כיוון.

הדלאי לאמה הגדיר חמלה כרגישות לסבל של העצמי ושל אחרים, תוך מחויבות עמוקה לנסות ולהקל עליו ולמנוע את הישנותו. במילים אחרות, חמלה היא היכולת להיות עם מקום כואב ולהביא לשם ריפוי.

חמלה דורשת מאתנו לחקור את התפיסות וההתנהגויות שלנו עד כה – להסתכל במבט ער לכאבים ולהסכים לראות שמה שעשינו והיינו עד כה- אינו אשמתנו, זו הייתה הגרסה הטובה ביותר שיכולנו להביא. לתרגל חמלה, זוהי מחויבות עמוקה לנסות להקל על סבל, להביא לצמיחה, התפתחות ושמחה.

עתה, כשעיננו פקוחות אנו יכולים לערסל את עצמנו ברחם עוצמתי ועוטף, רך אך גם מגן, שגם בתנאים קשים- יודע לברוא חיים. שם, להתחיל לגדל אותנו המוכנים להפגין יחס טוב כלפי עצמנו ולפעול למען הערכים החשובים לנו באמת.

טיפוח חמלה, לוקח זמן, זוהי תנועה עדינה ונחושה, לחפש רגעים קטנים ולסמן- 'כן, זוהי חמלה', להסכים להיות בתוך הרגע מלאי התפעלות, אהבה והוקרת תודה. זהו תהליך צמיחה שלא אחת מפגיש עם כאב תוך אמונה שניתן להיות בכאב ומשם לחולל שינוי. חמלה נמצאת במרחב ביני לבין עצמי, ביני לבין האחר והיא נמצאת גם במרחב בין קהילות, עמים ומדינות. ודווקא בזמנים קשים- תרגול חמלה- חשוב כל כך.

שאלו את תיך נהאת האן, אחד המנהיגים הרוחניים המוערכים, כיצד ניתן לפעול בעתות מלחמה כשיש כל כך הרבה סבל מסביב? תשובתו הייתה: 'היו העץ הכי בריא שאתם יכולים להיות'. אנחנו, כולנו, חלק מהאנושות- אם נדע לשנות את עצמנו באופן חומל, נשפיע על האנושות כולה. כאשר התודעה שלנו נקייה ורגועה, גם המפגש שלנו עם הסביבה הוא כזה.

  • הניחו יד רכה על החזה ואמרו: 'אנו עושים את הכי טוב שאנו יכולים בנסיבות אלו, ברור שקשה, בחיים יש כאב', היו אדיבים עם עצמכם.
  • בחרו פינה שקטה ומקדו את תשומת הלב באוויר הנכנס ויוצא חיזורו ותאמרו : 'טיפוח חמלה דורש אומץ, אנו מוכנים להתגבר על הרגשות הקשים שבדרך' אם עולה רגש לא נעים- חיזרו לנשימה.
  • הסכימו לטפח גינה, התפעלו מכל תנועה וצמיחה. כאשר יופיעו צמחים חולים הסכימו שזהו חלק מהגינה ולא הגינה כולה, המשיכו להשקות ולדשן.
  • היזכרו בדמות חומלת מעברכם, מספר או מהדמיון, אפשרו לה להביט בכם בעניים טובות ולהזכיר לכם איכויות נשכחות, נהלו איתה שיחה בה היא מסבירה לכם את הקשר בין הפעמים שנפגעתם בעבר להתנהגות הנוכחת שלכם, הקשיבו לדרך בה היא מנחה אתכם להפגין רוך כלפי עצמכם ומעודדת אתכם לפעול באופן שונה בו תהיו גאים.
  • הסכימו לקחת 10 דקות ביום לתרגול תנועה רכה, גמישה על מזרן, התנועה היא נהר החיים, היא מניעה סלעים גדולים וחסימות, היא הריפוי גם בנוכחות כאב, קבלו אותה בברכה.
  • סגלו טקס התרוקנות לפני השינה, אתם יכולים לקחת כמה דקות של נשימה תוך שימת לב להתרוקנות האוויר. התנסו בכתיבה חופשית, אינטואיטיבית ומשחררת של כל המחשבות שרצות לכם בראש.
  • אפשרו לעצמכם לחזור לחבילת הבסיס, כל פעם מחדש, בדקו האם אתם ישנים טוב האם אתם מזינים את עצמכם, האם מתקיים איזון במהלך היום בין מנוחה ופעילות, האם הלחץ שאתם חווים מקדם או מכאיב, האם אתם פוגשים מספיק אנשים אוהבים ואם יש צורך- ערכו שינויים.

 

ירדתי לפגוש את הכאב

עד כמה החיים האלו שלנו שברירים

אני מתבוננת ברגל שלי, המתעתעת, זו שתמיד שימשה אותי נאמנה, זו שלתומי חשבתי שתמיד תהיה ותשמש. רגל, חלק כל כך אינטגרלי ומובן מאליו. אני מתבוננת בצלקות שמקשטות אותה, בנפיחות, בזווית וחושבת על השיעורים שהגוף שלי החליט ללמד אותי. שיעורים על אמונה, על צורך על פחד ועל כאב. פציעה או חולי בבת אחת ממחישים לנו עד כמה החיים האלו שלנו שבריריים, עד כמה הגוף זמני. אולי, בשל כך, אנשים כה רבים נמנעים מלפגוש את המחלות שלהם: מזניחים מעקבים, שוכחים תרופות ומכחישים את האפשרות שבסוף כולנו עשויים למות. מעניין, כי רבים עושים גם שעות וימים על מנת להכחיש את בריאותם, והרי השניים הם צדדים שונים של אותו המטבע.

כשאני נפצעתי עברתי ברגע מאדם המנהל את חייו בקפידה לאדם תלוי- תלוי בצוות הרפואי, במשככי כאבים, במשפחה ובקצב ההחלמה. מבחינתי, הפכתי להיות חסרת אונים. אחד הדברים שהיו קשים לי במיוחד, הוא שלא הצלחתי להשיג שליטה על הכאב רק שגם לא כל כך יכולתי להכיל אותו. הכול כאב, כאב דוקר, מציף, כל נקודה בגוף הבעירה לפיד כאב נוסף ומסיבה עלומה- חומר התבערה לא אוכל. אני נזכרת והבטן שלי מתכווצת.

תרקדי את זה גם אם את לא מצליחה לנשום

'כמה עוד אוכל להסביר לעצמי שזה אמור להיות קל' מתנגן השיר ועובר לפזמון 'תרקדי את זה, גם אם את לא מצליחה לנשום…' דניאלה ספקטור ודנה איבגי הנהדרות מציעות לנו להפסיק לדבר עם המחשבות 'אמור ל..' לזהות תחושות ולהקל באמצעות נשימה ותנועה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להתמודד עם המחשבות שלי והיו לי כל כך הרבה מהן: 'את מטפלת באחרים לכן את אמורה להיות מצוינת בטיפול בעצמך', 'היה לך כל כך הרבה כאב בחיים אז אמור להיות לך קל לנהל אותו עכשיו' והטובה מכולן: 'אם רק תתאמצי מספיק, את אמורה להוציא משהו טוב מכל זה והכאב יעבור'.

בשלב מאוחר יותר, כשיכולתי להתבונן במחשבות זיהיתי כמה מעט חסד יש בהן למול כל כך הרבה ביקורתיות עצמית. הייתה לי מחשבה שהיות ואני חזקה- אני לא צריכה להרגיש כאב. רק שהכאב לא ידע את זה.. הוא פשוט היה כאב.

לכאב שלי היו חיים משל עצמו, כל פעם שניסיתי להילחם בו ולכפות עליו את המחשבות שלי, הוא גדל.

אם אין זרימה איך תתאפשר החלמה?

אני זוכרת לילה קשה בו הכאב שלי עשה תחרות עם הפחדים שלי- בין אלו ואלו הרגשתי שאני נקרעת בתוכי. למחרת, שיתפתי את אחד המטפלים שלי, סיפרתי לו שבמשך שנים הפעלתי מנגנוני ענק להתמודד עם פחדים (תיעלתי הדחקתי וכל אלו..) ועכשיו ניראה שהוא, הכאב, תופס בי כל חלקה טובה, כמו האפלה המשתלטת בסרט הילדים 'פנטזיה' ככל שהגיבור בורח ממנה ומפחד להכיר בה, היא גדלה.

אני מפחדת לזוז כי אני מפחדת מהכאב שכרוך בתזוזה, אני מפחדת לא לזוז כי אז אתנוון והכי אני מפחדת שלא יהיה בי את הכוח להתמודד עם כמויות הכאב העצומות שעוד מצפות לי בתהליך השיקום, עד שהרגל הזו שלי תחזור לרוץ והגוף שלי יוביל אותה קדימה…  הוא הקשיב חשב ושאל: 'ומה קורה לך בגוף עכשיו, כשאת מדברת על זה'?  'אני מזהה שהתנועה כואבת, שיש בגוף מתח, עייפות, חוסר שקט, חוסר נשימה, אני מזהה כי הגוף כולו מכווץ מהפחד- שום דבר אינו זורם בתוכי'…

והרי אם אין זרימה- איך תתאפשר לה ההחלמה? הרבה דברים נאמרו בפגישה ההיא.. ניתן לסכמם באמירה שאלוהים תמיד שולח לנו את מה שאנו מסוגלים להתמודד עמו.

משם חזרתי לנשום, כל פעם שעלה בי כאב זכרתי שלכאב יש התחלה אמצע וסוף. שיניתי את הדימויים שהחזקתי בראש לגבי כאב, אם בהתחלה הוא היה נראה לי כאוקינוס אין סופי, עכשיו, תמיד חיפשתי את הצד השני של האוקיינוס. ידעתי שניתן לרדת (לפעמים זה מרגיש כמו שאולה) לחקור את הכאב אך בדיוק באותו אופן אפשר גם לעלות. הכאב הוא זמני, הנשימה נצחית- כל עוד אנחנו פה, חיים.

מעניין איך זיכרונות הכאב מחוברים זה לזה…

אני חושבת על הגוף שלנו, זה שמחדש את עצמו כל כמה חודשים, כל תאינו מתחדשים אך לעתים אנו נכשלים בחידוש הלמידות. אנו מתכווצים מהתחושות והזיכרונות נתקעים בנו כמו מרבצים, יוצרים ביצות, סתימות ומפסיקים את הזרימה. אנו מחויבים להמשיך וללמד את הגוף למה אנו זקוקים, לזהות את התחושות שמתיישבות בו, חלקן עתיקות יומין, לעזור לו 'לשחרר סתימות' בתאים כדי שימשיך ויתנקה. להמשיך לנשום גם כשמרגיש שהדבר אינו אפשרי.

עולה בי זיכרון מגיל שמונה לערך, סבי, שכוב בחדר השינה ואני מתגנבת למרפסת הקטנה ומקשיבה, אמרו לי לא לגשת, לא להתקרב אבל אני כל כך רוצה להיות אתו, מהמרפסת אני שומעת אותו נאנק, צועק, מקלל בשארית כוחותיו, הוא אחרי קטיעה נוספת.. האוויר שלי נגמר, אני מתכווצת, נחנקת, מפסיקה לנשום. אסור לי לשאול או לספר לאיש כי הרי לא הייתי אמורה להיות שם, אני בולעת את הכאב שלו ושלי וממשיכה להיות 'ילדה טובה'.

חושבת על פגישה שקיימתי השבוע בקליניקה עם בחור כועס, כועס מאוד, הוא כועס כי הוא מחזיק הרבה כאב. בקליניקה אני מאפשרת מידה מסוימת של צעקות גם אם אתה חולה, גם אם החיים דפקו אותך, אנחנו מוצאים דרכים ששומרות על כל מי שיושב בחדר- להוציא את הכאב ואילו בפגישה אתו הרגשתי שאני לא מצליחה, שהכאב שלו הוא בלתי נגמר והרגל שלי המורמת המגובסת החלה לפעום- התנשמתי בכבדות תוך שאני שמה לב בעיקר לכאב ולתסכול שלי. הוא עצר באחת מצעקותיו ושאל: 'מה קרה לך? כואב לך?' לקחתי עוד כמה נשימות, התחברתי לכאב שלי ואז כשהוא הרפה השבתי לו: 'אתה יודע, לא לך לא לי ולא לאף אחד בעולם אין בעלות על הכעס או על הכאב.. זה משותף לכולנו וזה כאן להישאר, העבודה היחידה שאנו יכולים לעשות היא להיות מסוגלים להרחיק קצת, להתבונן ברגשות הקשים שלנו, לדבר אתם וככה להבין את עצמנו טוב יותר ואולי, אולי לחוש הקלה.' הוא הביט בי המום, 'ואיך בדיוק את מציעה שנעשה את זה' שאל. 'אני מציעה שנעשה את זה יחד. נתחיל בלחוש את הגוף ולנשום… משם תתחיל להגיע ההתמודדות ואחריה, אולי, הקבלה.

אשמח לשמוע מה חשבתם? האם גם אתם התמודדתם או מתמודדים עכשיו עם כאב, מה יעיל עבורכם בהתמודדות עמו? ואולי יש לכם זווית ראיה שונה על הדברים?

עוד על התמודדות עם כאב ניתן ללמוד כאן