מתקפה על החיבורים

במאמרו המפורסם של ביון מתקפה על החיבורים (בתוך: במחשבה שנייה, 1967) מתאר
הפסיכואנליטיקאי את החלקים בנפשו של האדם התוקפים באופן הרסני את כל מה שממלא פונקציה
של חיבור בין אובייקטים פנימיים וחיצוניים.

האדם משליך על האחר חלקים מפוצלים באישיותו
ומערבב בין עולמות רגשיים ומבנים לוגיים באופן כזה שהאחר בהכרח נדרש להתמודד עם התוקפנות
שחש האדם בתוכו. כאשר אנו מדברים על המרחב הטיפולי, ההנחה של האדם, המטופל, היא כי
המטפל חזק דיו להכיל רגשות קשים אלו ולסייע לעבדם לכדי חוויה קוהרנטית בעלת ממשות.
ולמעשה- מי מאיתנו לא מחפש עתה אנשים חזקים דיים בכדי להכיל את כל מה שקורה בפנים?
אם אנו מסירים מעלינו את המעגלים הקושרים אותנו למציאות החיים בישראל כיום ומתבוננים
רק ביחסים העדינים שלנו עם עצמנו, המשתקפים בתוך הקליניקה, אנו יכולים לחוש כמה פריכים
ורכים החיבורים שלנו לתוכנו וכמה לא מובנת מאליה היכולת להיות נוכחים וקשובים למה
שמתרחש בתוכנו.
אנו נוטים לתת לחוויות קשות שמות כוללניים כגון חרדה, טראומה, דיכאון ועוד ולכל אלו אכן ישנו
טיפול וניתן להשיג הטבה, אלא, שעצם ההגדה פעמים מהווה חוויה של אי מתן לגיטימציה
להתמודדות המורכבת של האדם עם האיומים והפיצולים שחווה. באוקטובר 2023 ניסחתי באמצעות
תהליך הדרכה הסכמה שלי עם עצמי (ולאחר מכן למול מטופלי) להביא רכות, עדינות וחמלה במפגש
עם עצמי- שכן בזמן מלחמה, נוטה המלחמה הפנימית לחבור לזו המתחוללת בחוץ והחיצונית חוברת
לפנימית וזו עשויה להעצים את זו. ביקשתי מעצמי להסכים פשוט להיות גם אם להיות אומר לפגוש
כאבים גדולים.
אכן, השנה שחלפה הפגישה אותנו עם כל כך הרבה סוגי כאבים. כמה היינו רוצים לברוח מהם,
להתנגד, להימנע, לדחוק אותם הצידה ויש כאלו שאכן עושים זאת. אכן, ישנם כל כך הרבה אובדנים
וטונות של כאב.
ב 7/10/24 אני יושבת בקליניקה, אתמול הייתי בטקס זיכרון וגם הערב אלך ועתה, זה הזמן של
המטופלים שאני מלווה לזכור דברים שאולי לא היו רוצים לזכור ואולי לא ניתן לזכור במלואם אבל גם
לא לשכוח.
נגה עולה לזום ותוך כדי שיחה הבית שלה רועד מנפילות קסאמים היא אומרת לי שגם ככה אם
תהיה אזעקה יש לה 15 שניות לרוץ אז פשוט נמשיך את הפגישה- טוב? אני תוהה מה דעתי על כך
תוך שהיא משיבה לשאלה מה שלומה? מבחינתה השביעי אינו יום זיכרון, כי היא לא יכולה לשכוח,
כל בית סביבה איבד אדם ואפילו יותר במתקפה לפני שנה, היא זוכרת שרק השבוע באה לנגב את
הדמעות לשכנה, סייעה להרגיע ילדה ברחוב מהתקף חרדה, הסכימה לבלות לילה במיטה של שכנה
אחרת רק כדי שזו תרדם ובבוקר להכין לה את הקפה שהיא אוהבת.
אחריה ניכנס אבא בן 60 כולו מקומט מחייך אלי באופן רפה, משתף בשיחה קצרה עם בנו שניכנס
עתה ללבנון לאחר שלושה סבבים בעזה. הוא גאה בו וגם נימצא באימה מהחשש למה שהוא מכנה
עקדה אפשרית, אז הוא משתף בלחימה שלו מול הצבא והמדינה כותב מכתבים מדבר עם בעלי
השפעה, הכול, בכדי לא להרגיש את חוסר האונים שחש עכשיו.
ושלישית נכנסת דורה, אישה בשנות החמישים, באופן נמרץ מספרת לי על החג ללא בית שכן כבר
שנה לא חיה בקיבוץ שלה שהותקף ונעקר, ועל הבן שעוד רגע משתגע והאב שקפצה עליו מחלת
שכחה ואני עוצרת אותה מהדיבור לשמע קולות אמבולנסים ופיצוצים ואנו מגלות שכן, מתקיים ממש
עכשיו פיגוע בקרבתנו ומתחיל ביננו דיבור מעט מעגלי בטח ממושך מידי מה נכון עכשיו- לסיים או
להמשיך בפגישה? להתחבר ואולי להתנתק ובעצם ממה? האם אנחנו בסדר? ואיך בכלל אפשר
להיות בסדר במצב כזה? ומה קורה עם מי שהשארנו בבית עתה?

כאשר אנו מותקפים, בטח לאורך זמן, אנו נוטים לשכוח את האפשרות שלנו לבחור. לבחור במה
שניתפס בעיננו כפעולה המיטיבה, הנכונה והערכית עתה.
מתוך הכאוס הפנימי אנו עשויים לאבד את הדרך ולשכוח את האפשרות שלנו להתייצב בתוך חיינו.
האם ממש ברגע הזה אתם יכולים לטפח בתוך עצמכם את הידיעה – כי יש לנו בחירה. להניח יד
בוטחת על הלב והשנייה על הבטן לקחת נשימה ולומר: אני פה, גם עכשיו, בטח עכשיו, אנחנו
פה. אני בוחרת לתת לעצמי להיות נוכחת עם מה שעולה ואני בסדר, גם אם מה שעולה זה כאב, גם
אם מה שעולה זו חוויה כמעט לא נורמלית, היא שלי, אני בעלת הבית שלה ויש לה מקום.
התרגול של פשוט להיות משמע להתייחס אלי ברכות גם כשכואב לי, להתייחס אלי בנאמנות גם
כשבא לי לתקוף את עצמי, לכבד את הכאבים שלי כמו גם את הכוחות האדירים בתוכי.
בכל רגע אני יכולה להתחבר לחבר או חברה ולבקש מהם לשאול מה שלומי, להתחבר לשכנה,
למטפלת, למדריכה, לאדם אחר שאני יודעת שרואה אותי בעיניים טובות שכל כך נדרשות עתה. אדם
שיסיע לי להתחבר לכוחותיי, לנוכחות אוהבת. כי כדי ליצור חיבורים נדרשת התחברות אלי ואל מה
שקורה לי עכשיו והכי טוב דרך עיניים טובות. האם אתם מסכימים פשוט להיות?
שלכם, שירלי אשכנזי