במאמרו המפורסם של ביון מתקפה על החיבורים (בתוך: במחשבה שנייה, 1967) מתאר
הפסיכואנליטיקאי את החלקים בנפשו של האדם התוקפים באופן הרסני את כל מה שממלא פונקציה
של חיבור בין אובייקטים פנימיים וחיצוניים.

האדם משליך על האחר חלקים מפוצלים באישיותו
ומערבב בין עולמות רגשיים ומבנים לוגיים באופן כזה שהאחר בהכרח נדרש להתמודד עם התוקפנות
שחש האדם בתוכו. כאשר אנו מדברים על המרחב הטיפולי, ההנחה של האדם, המטופל, היא כי
המטפל חזק דיו להכיל רגשות קשים אלו ולסייע לעבדם לכדי חוויה קוהרנטית בעלת ממשות.
ולמעשה- מי מאיתנו לא מחפש עתה אנשים חזקים דיים בכדי להכיל את כל מה שקורה בפנים?
אם אנו מסירים מעלינו את המעגלים הקושרים אותנו למציאות החיים בישראל כיום ומתבוננים
רק ביחסים העדינים שלנו עם עצמנו, המשתקפים בתוך הקליניקה, אנו יכולים לחוש כמה פריכים
ורכים החיבורים שלנו לתוכנו וכמה לא מובנת מאליה היכולת להיות נוכחים וקשובים למה
שמתרחש בתוכנו.
אנו נוטים לתת לחוויות קשות שמות כוללניים כגון חרדה, טראומה, דיכאון ועוד ולכל אלו אכן ישנו
טיפול וניתן להשיג הטבה, אלא, שעצם ההגדה פעמים מהווה חוויה של אי מתן לגיטימציה
להתמודדות המורכבת של האדם עם האיומים והפיצולים שחווה. באוקטובר 2023 ניסחתי באמצעות
תהליך הדרכה הסכמה שלי עם עצמי (ולאחר מכן למול מטופלי) להביא רכות, עדינות וחמלה במפגש
עם עצמי- שכן בזמן מלחמה, נוטה המלחמה הפנימית לחבור לזו המתחוללת בחוץ והחיצונית חוברת
לפנימית וזו עשויה להעצים את זו. ביקשתי מעצמי להסכים פשוט להיות גם אם להיות אומר לפגוש
כאבים גדולים.
אכן, השנה שחלפה הפגישה אותנו עם כל כך הרבה סוגי כאבים. כמה היינו רוצים לברוח מהם,
להתנגד, להימנע, לדחוק אותם הצידה ויש כאלו שאכן עושים זאת. אכן, ישנם כל כך הרבה אובדנים
וטונות של כאב.
ב 7/10/24 אני יושבת בקליניקה, אתמול הייתי בטקס זיכרון וגם הערב אלך ועתה, זה הזמן של
המטופלים שאני מלווה לזכור דברים שאולי לא היו רוצים לזכור ואולי לא ניתן לזכור במלואם אבל גם
לא לשכוח.
נגה עולה לזום ותוך כדי שיחה הבית שלה רועד מנפילות קסאמים היא אומרת לי שגם ככה אם
תהיה אזעקה יש לה 15 שניות לרוץ אז פשוט נמשיך את הפגישה- טוב? אני תוהה מה דעתי על כך
תוך שהיא משיבה לשאלה מה שלומה? מבחינתה השביעי אינו יום זיכרון, כי היא לא יכולה לשכוח,
כל בית סביבה איבד אדם ואפילו יותר במתקפה לפני שנה, היא זוכרת שרק השבוע באה לנגב את
הדמעות לשכנה, סייעה להרגיע ילדה ברחוב מהתקף חרדה, הסכימה לבלות לילה במיטה של שכנה
אחרת רק כדי שזו תרדם ובבוקר להכין לה את הקפה שהיא אוהבת.
אחריה ניכנס אבא בן 60 כולו מקומט מחייך אלי באופן רפה, משתף בשיחה קצרה עם בנו שניכנס
עתה ללבנון לאחר שלושה סבבים בעזה. הוא גאה בו וגם נימצא באימה מהחשש למה שהוא מכנה
עקדה אפשרית, אז הוא משתף בלחימה שלו מול הצבא והמדינה כותב מכתבים מדבר עם בעלי
השפעה, הכול, בכדי לא להרגיש את חוסר האונים שחש עכשיו.
ושלישית נכנסת דורה, אישה בשנות החמישים, באופן נמרץ מספרת לי על החג ללא בית שכן כבר
שנה לא חיה בקיבוץ שלה שהותקף ונעקר, ועל הבן שעוד רגע משתגע והאב שקפצה עליו מחלת
שכחה ואני עוצרת אותה מהדיבור לשמע קולות אמבולנסים ופיצוצים ואנו מגלות שכן, מתקיים ממש
עכשיו פיגוע בקרבתנו ומתחיל ביננו דיבור מעט מעגלי בטח ממושך מידי מה נכון עכשיו- לסיים או
להמשיך בפגישה? להתחבר ואולי להתנתק ובעצם ממה? האם אנחנו בסדר? ואיך בכלל אפשר
להיות בסדר במצב כזה? ומה קורה עם מי שהשארנו בבית עתה?

כאשר אנו מותקפים, בטח לאורך זמן, אנו נוטים לשכוח את האפשרות שלנו לבחור. לבחור במה
שניתפס בעיננו כפעולה המיטיבה, הנכונה והערכית עתה.
מתוך הכאוס הפנימי אנו עשויים לאבד את הדרך ולשכוח את האפשרות שלנו להתייצב בתוך חיינו.
האם ממש ברגע הזה אתם יכולים לטפח בתוך עצמכם את הידיעה – כי יש לנו בחירה. להניח יד
בוטחת על הלב והשנייה על הבטן לקחת נשימה ולומר: אני פה, גם עכשיו, בטח עכשיו, אנחנו
פה. אני בוחרת לתת לעצמי להיות נוכחת עם מה שעולה ואני בסדר, גם אם מה שעולה זה כאב, גם
אם מה שעולה זו חוויה כמעט לא נורמלית, היא שלי, אני בעלת הבית שלה ויש לה מקום.
התרגול של פשוט להיות משמע להתייחס אלי ברכות גם כשכואב לי, להתייחס אלי בנאמנות גם
כשבא לי לתקוף את עצמי, לכבד את הכאבים שלי כמו גם את הכוחות האדירים בתוכי.
בכל רגע אני יכולה להתחבר לחבר או חברה ולבקש מהם לשאול מה שלומי, להתחבר לשכנה,
למטפלת, למדריכה, לאדם אחר שאני יודעת שרואה אותי בעיניים טובות שכל כך נדרשות עתה. אדם
שיסיע לי להתחבר לכוחותיי, לנוכחות אוהבת. כי כדי ליצור חיבורים נדרשת התחברות אלי ואל מה
שקורה לי עכשיו והכי טוב דרך עיניים טובות. האם אתם מסכימים פשוט להיות?
שלכם, שירלי אשכנזי

להיות חמלה

הכוח הגדול ביותר, טמון ביכולתנו להפגין חמלה, בשגרה ובטח בזמן מלחמה ושבר. אלא שחמלה אינה פשוטה להבנה ותרגול. בעוד רבים מיחסים לחמלה איכויות כמו רוך, חום, הכלה ואהבה מתרגלים יודעים שזוהי ראייה שאינה שלמה- בחמלה נמצאות גם איכויות כמו עוצמה, התמדה, נחישות, עצירה, שינוי כיוון.

הדלאי לאמה הגדיר חמלה כרגישות לסבל של העצמי ושל אחרים, תוך מחויבות עמוקה לנסות ולהקל עליו ולמנוע את הישנותו. במילים אחרות, חמלה היא היכולת להיות עם מקום כואב ולהביא לשם ריפוי.

חמלה דורשת מאתנו לחקור את התפיסות וההתנהגויות שלנו עד כה – להסתכל במבט ער לכאבים ולהסכים לראות שמה שעשינו והיינו עד כה- אינו אשמתנו, זו הייתה הגרסה הטובה ביותר שיכולנו להביא. לתרגל חמלה, זוהי מחויבות עמוקה לנסות להקל על סבל, להביא לצמיחה, התפתחות ושמחה.

עתה, כשעיננו פקוחות אנו יכולים לערסל את עצמנו ברחם עוצמתי ועוטף, רך אך גם מגן, שגם בתנאים קשים- יודע לברוא חיים. שם, להתחיל לגדל אותנו המוכנים להפגין יחס טוב כלפי עצמנו ולפעול למען הערכים החשובים לנו באמת.

טיפוח חמלה, לוקח זמן, זוהי תנועה עדינה ונחושה, לחפש רגעים קטנים ולסמן- 'כן, זוהי חמלה', להסכים להיות בתוך הרגע מלאי התפעלות, אהבה והוקרת תודה. זהו תהליך צמיחה שלא אחת מפגיש עם כאב תוך אמונה שניתן להיות בכאב ומשם לחולל שינוי. חמלה נמצאת במרחב ביני לבין עצמי, ביני לבין האחר והיא נמצאת גם במרחב בין קהילות, עמים ומדינות. ודווקא בזמנים קשים- תרגול חמלה- חשוב כל כך.

שאלו את תיך נהאת האן, אחד המנהיגים הרוחניים המוערכים, כיצד ניתן לפעול בעתות מלחמה כשיש כל כך הרבה סבל מסביב? תשובתו הייתה: 'היו העץ הכי בריא שאתם יכולים להיות'. אנחנו, כולנו, חלק מהאנושות- אם נדע לשנות את עצמנו באופן חומל, נשפיע על האנושות כולה. כאשר התודעה שלנו נקייה ורגועה, גם המפגש שלנו עם הסביבה הוא כזה.

איך מתרגלים חמלה

לתרגול חמלה ישנם אופנים רבים ובגדול ניתן לומר כי זהו 'מסע חיים' ובכל זאת, כל מסע מתחיל בצעד מיטיב קטן. כל רגע, הוא הזדמנות לתרגל, הנה כמה רעיונות:

• הניחו יד רכה על החזה ואמרו: 'אנו עושים את הכי טוב שאנו יכולים בנסיבות אלו, ברור שקשה, בחיים יש כאב', היו אדיבים עם עצמכם.
• בחרו פינה שקטה ומקדו את תשומת הלב באוויר הנכנס ויוצא חיזורו ותאמרו : 'טיפוח חמלה דורש אומץ, אנו מוכנים להתגבר על הרגשות הקשים שבדרך' אם עולה רגש לא נעים- חיזרו לנשימה.
• הסכימו לטפח גינה, התפעלו מכל תנועה וצמיחה. כאשר יופיעו צמחים חולים הסכימו שזהו חלק מהגינה ולא הגינה כולה, המשיכו להשקות ולדשן.
• היזכרו בדמות חומלת מעברכם, מספר או מהדמיון, אפשרו לה להביט בכם בעניים טובות ולהזכיר לכם איכויות נשכחות, נהלו איתה שיחה בה היא מסבירה לכם את הקשר בין הפעמים שנפגעתם בעבר להתנהגות הנוכחת שלכם, הקשיבו לדרך בה היא מנחה אתכם להפגין רוך כלפי עצמכם ומעודדת אתכם לפעול באופן שונה בו תהיו גאים.
• הסכימו לקחת 10 דקות ביום לתרגול תנועה רכה, גמישה על מזרן, התנועה היא נהר החיים, היא מניעה סלעים גדולים וחסימות, היא הריפוי גם בנוכחות כאב, קבלו אותה בברכה.
• סגלו טקס התרוקנות לפני השינה, אתם יכולים לקחת כמה דקות של נשימה תוך שימת לב להתרוקנות האוויר. התנסו בכתיבה חופשית, אינטואיטיבית ומשחררת של כל המחשבות שרצות לכם בראש.
• אפשרו לעצמכם לחזור לחבילת הבסיס, כל פעם מחדש, בדקו האם אתם ישנים טוב האם אתם מזינים את עצמכם, האם מתקיים איזון במהלך היום בין מנוחה ופעילות, האם הלחץ שאתם חווים מקדם או מכאיב, האם אתם פוגשים מספיק אנשים אוהבים ואם יש צורך- ערכו שינויים.

חמלה היא כוונה וערך ופעולה, היא שדה רחב בו אנו מאפשרים לעצמנו לגדול תוך שאנו מוזנים, נתמכים ומקובלים, זוהי הסכמה שיחד עם כאבי החיים, הקושי והאובדן, יכול להתקיים גם ריפוי וצמיחה.

כמו תמיד, מוזמנים לפנות לפגישות אישיות ומפגשים קבוצתיים ולתרגל יחד, טיפוח חמלה.

איזה אוצר מסתתר שם עבורך
'בסוף עוד תצטרכי להודות לרגל הזו שלך' אמרה הפיזיותרפיסטית שלי והתכוונה לכך, ואני חשבתי על כל הפסיכולוגיה החיובית הזו, שהיא מאוד מסייעת לך כמטפל ויכולה מאוד להכעיס כשאתה בצד השני. באותו רגע, לא הרגשתי חיבור לחלק שניפגע בי, והייתי זקוקה לניסוח מחדש.
כמטפל שבוחר לעסוק בתחום המכונה פסיכולוגיה חיובית אתה לומד להתבונן במצבים מורכבים ולהצליח להרחיב את הראיה של האדם כך שההתבוננות היא גם במקום הכואב, בפצע, בשבר וגם בסביבתו, מה יש שם לצד השבר שיכול לתמוך בתהליך ההחלמה של האדם וליצור חוסן ויכולת. כמטפלת, את מחפשת את 'המתנה' שבחולי, תומך בשינוי פרדיגמות מחשבתיות ומרחיב את המנעד הרגשי כך שמה שנתפס ברגע השבר כאסון יוכל להיות רק עוד חלק מסיפור חייו השלם של האדם. בעוד שכמטופל, אתה יושב על הספה וכואב לך. אתה מוזמן לעשות את הדבר הכי פחות טבעי, להיכנס לתוך הכאב, השבר, הטראומה לשהות, להכיל את עצמך ולגלות איזה אוצר מסתתר שם עבורך.
כף רגלי השמאלית
הוא שמו של סרט עטור שבחים שיצא בשנות השמונים המתאר את התמודדותו יוצאת הדופן של הסופר והצייר האירי כריסטי בראון עם לקות תנועה קשה. בראון שגדל למשפחת פועלים סבל משיתוק מוחין, משפחתו סברה בשוגג כי הלקות התנועתית קשורה גם בלקות שכלית. כולם, למעט אמו שאפשרה לו לצייר באמצעות כף רגלו השמאלית, האיבר היחיד בו התקיימה תנועה. היצירות שיצאו מכף רגלו היו צוהר לעולמו העשיר של אדם שהוא כל כך הרבה מעבר למגבלה עמה הוא מתמודד. לימים נחשב לגאון בתחומו ויצירותיו הפכו לרבי מכר. בראון, הפך את המגבלה שלו למשאב.
לקחת בעלות על סיפור החיים שלי
אנו שומעים הרבה על העוצמה של הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, כיצד הנרטיב האישי מנחה אותנו בבחירות וההתנהגויות היום יומיות. משפטים כמו 'תחשוב טוב יהיה טוב' הם חלק שולי ולא מספק מתהליך השינוי. למעשה, לכולנו חיים עשירים ומורכבים מלאי חוויות חיוביות כמו גם נקודות שבר. הסיפור האישי נבנה מחלקי הסיפורים והחוויות שבחרנו לקחת ולהאיר. להאיר במובן של היכן אני בוחר לשים את הפוקוס. אם למשל התמודדתי מספר פעמים עם בחינה קשה עד שהשגתי את הציון הנחשק אני יכול להאיר את יכולת ההתמדה או את הכישלון. כולנו מבינים, איך הולך בעולם אדם שמרגיש כבעל יכולת לעומת אדם שחש נכשל. כמה מצליח אני יכול להיות אם התפיסה העצמית שלי היא של אדם שכל הזמן נכשל?
מכאן, החשיבות העצומה של בניית חוסן נפשי בבואנו להתמודד עם החיים ובוודאי אם בחיים אנו חווים משברים ובעצם, מי לא יחווה משבר כזה או אחר בחייו? בחוסן נפשי הכוונה ליכולתו של האדם להתמודד עם מצבי משבר ודחק בחייו ועם נסיבות החיים המשתנות כתוצאה ממשברים אלו. אחת הדרכים לבניית חוסן היא לסייע לאדם לקחת בעלות על סיפור חייו וכך במקום להיטלטל חסר אונים על ידי המשבר, מקבל האדם כלים לחזק את משאביו הפנימיים והחיצוניים ולהפוך את המשבר להזדמנות בה הוא לומד דבר מה חדש על עצמו, יכולותיו, רצונותיו וצרכים ומסוגל לספר סיפור בו הוא הגיבור הראשי המכוון ומנווט את חייו.

להאיר את הדרך עם פנס- סיפור קצת אחר על התמודדות עם פוסט טראומה
בעבודתי פגשתי אלפי אנשים המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים ועם מגבלה משמעותית הנובעת כתוצאה מהתמודדות זו, אותם ואת משפחותיהם. נקודת המפגש פעמים רבות הייתה בסמוך לנקודת השבר- עם פרוץ המחלה, אחרי קבלת האבחון, ביציאה מאשפוז, אחרי החרפה נפשית ועוד. למפגש הם היו נכנסים עם כאב החולי וההתמודדות. בכל זאת, איך ניתן להביע הבנה למצוקה העצומה ויחד עם זאת להעיר את התקווה?

ניסוח מחדש של הסיפור האישי הוא כלי רב עוצמה שיכול לסייע בכך. כך היה עם רמי, קצין בעברו שזה עתה השתחרר מאשפוז אחרי שבת זוגו הפנת לו עורף והרחיקה את ילדיו ממנו. רמי מספר כי בשנות נישואיהם המעטות הוא הפך למפלצת, עם השחרור השתלב מהר בתפקיד ניהולי ונתן את הנשמה לעבודה, הלחץ היה עצום והוא היה מגיע בערבים עצבני וקצר תוך שהוא 'מפקד' על בני הבית. זה עוד היה בסדר, בהמשך התחילו הסיוטים ואז הצעקות בלילות וקרה שניסה לחנוק אותה תוך כדי שינה… לאט הפך להיות צל של עצמו, פלשבקים חזרו ביום ובליל, את העבודה הוא עזב ופנה לבקבוק אז התחילו גם ההזיות. עכשיו, נותר לבד, נכה, פגום, תת אדם.
אני מביטה בו ומזהה את מבנה הגוף שפעם היה שרירי וחסון, את מבטו הרגיש והכאוב ונושמת נשימה עמוקה.

'אתה יודע, אני אומרת, אני שומעת ממך את הכאב על השינוי הבלתי מתוכנן בנתיב החיים, את הצער והאכזבה. יחד עם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות מהיכן היה לך כל כך הרבה כוח?' רמי שקודם השפיל מבטו מתיישר בכיסא והביט בי, 'כוח? על מה את מדברת? הוא מתפלא'. 'כן, כוח. הרי אתה למדת להוביל חיילים ולכבוש מטרות והנה מטרות החיים שפעם היו לך לא הושגו: עבודה, זוגיות, משפחה יכולת בקלות להרים ידיים ולהישבר. במקום זה היה לך הרבה אומץ להקשיב לקולות השונים שהיו לך בראש. מישהו יכול לקרוא לזה הלם קרב אבל אתה לא נשארת בשוק אלא בחרת להקשיב למפקד הפנימי בך שמבקש להיחלץ ממצב קשה ולהחזיר את השליטה על חייו, בחרת לבקש עזרה, לכן אתה פה היום'. התבוננתי בגבר שישב מולי, לפני רגע שמוט ועכשיו בעל אחיזה על גופו. 'אז מה עושים?' הוא שאל. הרצון לפעול מתעורר כאשר מתעוררת התקווה.

'שאלה מצוינת! מה היית אומר לחייל שלך שהלך לאיבוד?' שאלתי. 'לכוון את המצפן מחדש, לחזור לנקודה האחרונה בה הכיר את הדרך'. 'בדיוק כך!' השבתי, 'זה בדיוק מה שאנחנו נעשה והפעם, לא תהיה לבד, יהיה מי שיאיר לך את הדרך בפנס'.

מרגישים שהפוסט מדבר אליכם? זקוקים לפנס להאיר מחדש נקודות בסיפור החיים שלכם? יש לכם סיפור הצלחה בוא תמכתם בתהליך השינוי של מישהו? כיתבו ויחד נגדיל את הטוב.

להסכים לא לסבול מחרדה

כשהייתי צעירה, הייתה לי מן קופסת קרטון כזו בתוכה שמרתי מכתבים ישנים ועליה הודבק דף מעיתון עם הכותרת: "יש לדאוג שהחרדות תשארנה גמישות". זה די מדהים שכשנזכרים אחורה מגלים שהנושאים שמעסיקים אותך היום, העסיקו אותך גם אז: גמישות, משבר, פגיעות וחוסן.

מנקודת מבט רפואית, לחרדה יש מאפיינים, מבנה וטיפול. הפסיכיאטריה, היטיבה לסווג סוגים שונים של חרדות כדי לעזור לנו להתמצא ולהבין: חרדה חברתית, חרדה אובססיבית כפייתית, חרדה פוסט טראומתית ועוד.. אך כשאנו מתבוננים סביבנו, אנו יכולים לשם לב שחרדה נוכחת בהרבה מאוד אנשים שאנחנו מכירים, הם 'חיים איתה' ומוכנים לשאת אותה, לרוב- כי אינם יודעים אחרת. יחד עם זאת, לחרדות, משקל רב, הן מועמסות על האדם על יחסיו עם הסביבה, לעיתים על האנשים הקרובים לו ביותר, משפיעות על תפקודו ועוד… ולמרות שחרדה כל כך נפוצה ואפילו מדבקת, רבים מתקשים לפנות ולקבל עזרה.

בפוסט זה נציע כי, באמצעים פשוטים, של תשומת לב למתרחש בתוכי, כבר ניתן להשיג הקלה ושחרור מחרדה.

איך נזהה חרדה? לחרדה תבנית קוגניטיבית, כלומר, מבנה מחשבתי, מופע גופני, והיא מגיעה עם רגשות דומיננטיים. במחשבות אנו יכולים להיות מוצפים בפחדים לגבי עצמנו, אחרים יקרים, העולם.. אנו יכולים להיות מותקפים ומוצפים בתרחישי אימה הקשורים במוות קרב ואולי שגעון. בגוף נוכל לשים לב לשינויים בדופק שהופך מואץ, ללחץ בחזה, קשיי נשימה, אודם בגוף אולי בחילה ורעד. פעולות יכולות להיות קשורות לעשייה חזרתית שוב ושוב כדי לכאורה להשתחרר או חזרה של אמירות מסוימות, אולי אפילו נרצה להימנע כדי לא לחוות. בחוויה הרגשית יכול להופיע פחד, כעס, חוסר אונים ועוד. לא כל כך נעים להיות בחרדה.

ומה אם הייתם יכולים לשנות את תבנית החשיבה שקוראים לה 'חרדה'?

ישנן דרכים שונות להתמודד עם חרדה. כאן, הייתי רוצה להציע להתייחס אליה כתבנית חשיבה לא יעילה. פשוט כך- ללמוד לזהות את מבנה החשיבה והפעולה ולשנות אותם. כי הרי מתישהו הרגשנו שהמציאות מפחידה וקשה מידי וזה הרגיש כל כך נורא שניסחנו לעצמנו איזו אמירה שאיכשהו השתכנענו להאמין שהיא נכונה. למשל, 'אני לא יושבת ליד ההגה כי דברים מסוכנים קורים על הכביש' או 'מסוכן לצאת מחוץ לבית'. כמובן שהיו לנו סיבות, אלא שעכשיו, המחשבה שולטת בנו ומנהלת את ההתנהגות ההימנעותית בנסיון להתמודד עם הקושי. לעיתים, החרדה מגיעה גם בתור התקף. אם אתם נעים עכשיו באי נוחות בכיסא, אני מבינה אתכם, לא פשוט לקבל שיש לנו אחריות לדבר שגורם לנו סבל. בטח תשמחו לשמוע שיש לנו גם יכולת להפסיק את הסבל, להפסיק את החרדה.

תחשבו לרגע על חרדה שלכם או של אדם היקר לכם- מתי לאחרונה חקרתם את המבנה שלה? לחרדה יש מבנה, יש תבנית פעולה.

כך עובדת חרדה: 1-  גירוי חיצוני מפעיל את מערכת החושים שלנו: זה יכול להיות ריח, שיר, מראה, קול או כל דבר אחר. 2- מתעוררת באופן מידי, כמעט בלתי מודע בגוף מנורת הזהרה 'זהירות סכנה' היא אומרת. 3- אז, רק אז, מגיעה המחשבה. המחשבה מספרת לנו סיפור על עצמנו ועל תחושת המוגנות שלנו היא יכולה להיות 'אני לא מוגן' או 'דברים רעים תמיד קורים רק לי' ואולי 'אני קטן וחלש, אין לי יכולת לשמור על עצמי' כל אחד עם סט המחשבות שלו. מה שבטוח, שלמחשבות יש תבנית.  כשאנו עובדים עם אנשים המתמודדים עם חרדה, אנו מלמדים את האדם לזהות את הטריגרים שהובילו למחשבה וגם את המחשבות האוטומטיות – מה אני אומר לעצמי. 4- לאחר המחשבות מגיעות התחושות: קצב לב עולה, דופק מהיר, הזעה, ערפול, תחושת עלפון, נימול, כאבים חדים ועוד..5-  מופיעים רגשות , בדרך כלל פחד ואימה, חוסר אונים, כעס. 6- מכאן מתקיים רצף פעולות בניסיון 'לתקן' או להימנע מהמצב. כמעט כל מי שחווה חרדה יודע שבבסיסה עומד הפחד מלמות או וגם להשתגע, עד כדי כך היא מפחידה, החרדה. בגלל שהיא כל כך מפחידה, תוכלו לקרוא עוד על טיפול בה, כאן.

אני כל החיים אשאר לבד

אני נזכרת במטופלת יפיפייה, בשנות ה- 30 לחייה שסוף סוף הצליחה למצוא זוגיות כפי שביקשה. בני הזוג שקלו לעבור לגור יחד וחוו התלהבות והתרגשות, אלא שבלילות ההתרגשות הגדולה היתה הופכת לביצה של פחד בה שניהם התחילו לטבוע יחד. בלילות, הופיעו התקפי חרדה עוצמתיים בהם היא היתה מתעוררת בצרחות מכוסה זיעה, רועדת וללא נשימה. התגובה ההגיונית הייתה לפנות למיון אלא ששם שוב ושוב אמרו לה 'זו רק חרדה'. כשנפגשנו, הם היו מותשים וחסרי אונים, הוא חש שהוא לא מבין ולא מצליח לעזור והיא חשה אשמה ומושפלת.

כשחקרנו את החרדה זיהינו את המבנה. קודם מגיע הטריגר, עבורה להתבונן בו ישן ולחשוב שהוא תיכף יקום וילך מחייה. אז התחילו המחשבות האוטומטיות שרצו בראשה כמו סרט אימה, שוב ושוב היא הייתה מקרינה אותן. בסרט הזה רצו כל הזיכרונות בהם נפגעה, כל הפעמים שהכאיבו לה ולא שמעו אותה.

הצעתי לה לעבוד על הגמשת החרדות. בהתחלה זה היה נשמע לה מוזר אך מתוך מצוקתה הסכימה לנסות. סביב המחשבה 'אינני ראויה לאהבה' שאלתי: האם באמת את מכירה מישהו שאינו ראוי לאהבה? איזה פשע ביצעת שמונע ממך להיות ראויה? האם יכול להיות שאנשים משתנים? האם את מכירה אנשים שסלחו לעצמם והפכו חופשיים? בשיח גילינו שלא היא זו שחטאה. בילדותה, נפגעה דווקא מהאנשים הכי קרובים שהיו אמורים לשמור עליה. כדי להגן על עצמה, יצרה את החרדה. חזרנו לרגע ההחלטה, רגע קריטי: מתי כילדה, החלטת שאת מוכנה לחיות עם המחשבה הזו? מתי הסכמת שזה יהיה השריון שישמור עליך מגברים? חזרנו לרגע הכל כך קריטי הזה ומשם עבדנו, ניקינו אותו,  חיזקנו את שיש לחזק בנינו לה תבניות מחשבה חדשות בתוכם סרט מיטיב יותר להקרין לפני השינה, סרט בוא היא רגועה, בטוחה ואהובה ואומרת לעצמה " אני ראויה לקבל אהבה". תוך פגישות בודדות שינינו את מהלך חייה- מדהים נכון? המוח האנושי הוא כלי רב עצמה!

לא חייבים לסבול

חרדות, מלוות רבים מאיתנו, הן באות בצורות שונות ופוגעות בתפקוד היום יומי, יחד עם זאת, הן לא גזרת גורל ואנו לא חייבים לסבול. ניתן לגלות מהי תבנית החשיבה שמפעילה אותן, מה האסטרטגיה וכך להגמיש ולשפר את איכות חיינו וחיי יקירינו.

פעם הגמשת חרדות הייתה עבורי רק שורה על קופסה, היום אני יודעת שאין מחשבה שאנו לא יכולים להגמיש ולשנות, השליטה על חיינו- היא שלנו. תנסו. עוד על תבניות חשיבה ואמונות ניתן לקרוא כאן. הפוסט הזה גרם לכם לחשוב? מכירים דרכים נוספות שעובדות? אנשים שמתמודדים עם חרדה? כתבו אלי ושתפו  בטוחה שיחד נוכל לעשות טוב.

שירלי אשכנזי

מחכה לו שיבוא

עשרות שיחי ורדים מקיפים אותי… מבין העלים הירקרקים ניבטים ניצנים ורודים, מגיח הצבע האדום ונח על לבן מלכותי… אני מסתובבת בין הורדים ומשתכרת מריחם, אצבעותיי מלטפות את עלי הכותרת, סופגות את טיפות הטל… ליבי נימלא אור ואוויר. זהו הרגע היקר ביותר עבורי בעולם כולו!

עוד רגע חג וניחוחות הבישולים יתערבבו עם ריח הניקיון. למרות שביקשו ממני לנוח קצת, אני מתגנבת לחצר… עבור ילדה בת 10, מחיר ההנאה הרגעית גבוהה מהעייפות של אחר כך. אני דבקה בשליחותי- ליצור עבור אימי את הזר הנפלא מכולם! אני קוטפת אותם יפים במזמרה שבידי, מנקה את הקוצים בידיים חשופות וכורכת אותם עבורה. הלב שלי נמס מאושר כשהיא פוקחת עיניה למול הזר שהכנתי רק לה.

כמה שעות לאחר מכן אני עומדת בדלת העץ הגדולה לבושה בשמלה לבנה ומצפה, כמו כל חג, ממתינה. אני סורקת במבטי את כביש הגישה לבית -ריק. השמיים מחליפים צבעים, מכחול לצהוב וכתום, הנה חושך והוא לא בא. כמו כל שנה וכל חג, השמחה מתחלפת כמו השמיים בשחור, במשאלה כי דברים יהיו שלמים עבורנו, שנהיה משפחה רגילה. אני נכנסת עצובה ועוזרת לסבא וסבתא לקשט את השולחן. אחר כך הוא יתקשר ויהיה קצר מידי ואני כל כך ארצה לדבר ולספר לו הכול- מה היה ואיך אני מרגישה ועל בית ספר והחברים או רק לומר לו שאני כל כך מתגעגעת.. אבל הוא יאמר מילים קצרות על שקורה אתו, השיחה תגמר ואני אשאר עם העצב ולחיים רטובות.

הרצון הזה, שיראו אותנו- משותף לכולנו. כולנו רוצים להיות נאהבים, להרגיש שהדברים 'נורמליים' עבורנו טובים, שלמים. אלא, שפעמים רבות מתוך הרצונות שלנו, מתוך החוויות הכול כך אישיות של כל אחד ואחת- צומחת אכזבה גדולה. החגים, מסמנים לרבים יותר מכל את החלום (או את שיברו) אנו מסתכלים בסרטים אמריקאים, בהם כל המשפחה צוחקת סביב שולחן החג, אנו פוזלים לחלון של השכנים ובטוחים- ששם טוב יותר.

אז, אנו מתחילים למנות, בין רשימות האורחים לרשימות הקניות- גם את רשימת האכזבות. לעתים, אנו מונים אותה בשקט בלב ולעתים ברעש גדול שהופך לצעקות, לבכי, ל'פיצוצים'.. מי שמר איתנו על קשר ומי התנתק? מי אכזב? מי לא עמד בציפיות? אנו מנהלים עם המשפחה שלנו אלפי שיחות דמיוניות, אנרגיה עצומה, רק כדי להסביר להם שמי שהם זה לא מה שחשבנו שהם צריכים להיות. לעתים אף מתגנבת לה המחשבה הקשה מכולן- האם עמדנו בציפיות של עצמנו? האם אנחנו הם מי שחלמנו להיות?

ציפייה– איזו מילה גדולה, כגודל הציפייה… אנחנו מצפים מהורינו שיטפלו בנו, מצפים מסביבתנו שתראה את צרכינו ותספק אותם, מצפים מילדינו שיקשיבו למה שאנחנו אומרים, מצפים מעצמנו להיות מסוגלים לשמור על היקרים לנו… כל כך הרבה ציפייה בתוכה כרוך הרצון לטוב כמו גם איזו מחשבה מובלעת שהמציאות, כולה בשליטתנו.

האם אנו מסוגלים להכיר בכך שחלק ניכר מהמציאות שלנו כלל אינו בשליטתנו? האם קיימת אפשרות לקבל את האהובים שלנו כמו שהם עם קצת פחות ציפיות?

אמא את יודעת איזה מזל יש לי

מתוך ענני המורפיום אני מגיחה למשבר הבריאותי הבא. כשאני פוקחת עיניים אמא שלי שם משוחחת עם השותפה החדשה בחדר המחלקה, האירוניה וקופת חולים שמו אותי בחדר עם פסיכולוגית… היא אומרת 'זה בוודאי שבר נורא לילדות הקטנות, לראות את אמא ככה- שבורה'. אני מוצאת את עצמי מנחמת את שתינו 'הן ילדות חזקות, יש להן הזדמנות לצמוח ממשבר…' גם כן הזדמנות..

כמה חודשים אחרי אני מגלה שצדקתי, הן גדלו כל כך, התבגרו להן פתאום. רק שזה לא הרגיש כך בהתחלה- בהתחלה היה כאוס ובכי וצעקות ובלגן שהבהיל את כל המשפחה. לכולם השבתי 'זה משבר וזה יעבור' רק שלפעמים בלב, גם אני לא הייתי סגורה על כך… חיינו את היום ותכננו מעט קדימה. בעיני, מקור הצמיחה בכל האירוע הייתה האמונה בכוחות של כל אחד מבני המשפחה, בהבנה כי המצב זמני וחולף וכי יש לנו כלים להתמודד, למשל, להפחית את השליטה שלנו עליהם ובכך לעודד את כוחות הנפש לפעול להתגבר, להתבגר.

כמו הורים רבים, היו לנו ציפיות מהן ובעיקר- מעצמנו.

גם מהמשבר שעברנו למדנו עד כמה החיים האלו שבריריים, עד כמה מושג 'השליטה' חמקמק וכמה נכון עבורנו לשנות את כיוון הציפיות. כך, במקום, לצפות מעצמנו לשמור עליהם ללא גבול, למדנו ללמד אותן לזהות מה נכון להן ומה לא, היכן הן יכולות לעשות יותר, באלו תחומים הן יכולות לסמוך על עצמן- כי הן מסוגלות ובאלו מקומות הן יכולות להתבגר. והתבגרות הרי, זו עבודה שאינה נגמרת… עבור כולנו.

כך למשל ביתי האמצעית בחרה להיות המאמנת של הרגל שלי, פעמיים ביום היא התבוננה בצלקות ואמרה לי להזיז את הרגל. בפועל, לא ראינו תזוזה אבל שתינו למדנו שהתנועה בראש מגיעה הרבה לפני התנועה בגוף.. היא הייתה יושבת לידי וסופרת תנועות בעודה אומרת 'קדימה אמא, לא לפחד'. בשלב מאוחר יותר פנתה אלי ואמרה: "אמא, את יודעת איזה מזל יש לי שאני מרגישה כאב? יש ילדים שלא מרגישים אותו ואז הם לא יודעים לשמור על עצמם, הכאב שלי- שומר עלי!"

הצלחנו, לתת לילדות לחוש את היכולת שלהם, בדיוק באותה מידה שאנו כהורים, חיזקנו את תחושת היכולת שלנו.

דברים עד כאן

שנים חגים היו בשבילי 'אזור אסון'. לרוב, רק המחשבה, מחשבה על אותה בדידות, אותה כמיהה. עשיתי הכול על מנת לעמעם עבורי את תחושת החג…

לקח לי זמן להבין שנדרשת פה השלמה. שבפנטזיה שלי אני יכולה לראות משפחה מהאגדות אך במציאות החיים כותבים את עצמם, אנחנו יכולים לצפות ולהתאכזב ולהיפגע או שאנחנו יכולים לחבק את מה שיש, לשחרר את מה שמיותר ולומר ככה זה הכי טוב עכשיו. לסמוך מספיק על עצמנו, שאנו מסוגלים להיות אלו שדואגים ומטפלים בנו, כי רק אנחנו יודעים באמת למה אנו זקוקים.

ומה עם הקטנה בת ה-10? אני מקפידה שהיא תקבל כל חג זר ורדים ענק מלא בסליחה עצמית ואהבה, כי ככה, בדיוק כמו שהיא, היא הכי טובה!

שולחת אליכם את הפוסט יחד עם זר הפרחים שלי מלא אהבה וברכה לחג !

ומה אתם חושבים? על ציפיות.. על שמירה… ועל היכולת שלנו לעודד את כוחות הנפש לפעול?

כשאת נמתחת לכל הכיוונים

אני יוצאת מהחדר החם שלה ומחזיקה את העיניים שלי שלא יברחו להן הדמעות. הפער הזה, בין החום שהיא מספקת לבין העולם הקר שבחוץ מכה בי והמחשבות מתחילות לרוץ במעגלים: למה עשיתי לעצמי את זה? על מה בדיוק חשבתי? בשביל מה  אני צריכה את כל האחריות הזו, את כל הציפיות?

בתקופה ההיא הכל נחווה עצום וחזק וקור הנגב מתחבר עם הרעד הפנימי ומותשות הגוף מהחוויה המטלטלת רגשית, הפעם בהדרכה. הדרכה, מצע הגידול של אנשי מקצוע בתחומי הטיפול, המקום בו אנו צומחים, מעצבים את זהותנו האישית, המקצועית ולעתים מעט נחבטים.

אני בת 28, נשואה שנתיים, בעיצומו של התואר השני וכבר שנה אני מרגישה פיזית שהגוף שלי נמתח לכל הכיוונים, נמתח, שלא נאמר- נקרע! ולמה שנה? כי כבר שנה שאני עובדת בתפקיד ניהולי במשרד הבריאות, כסגנית מנהלת תחום שיקום במחוז דרום (רכזת שיקום בלשון המשרד). אז, לא ידעתי לאן אני עתידה להגיע, מה שכן הרגשתי זה שכאבי הגדילה האלו הם בלתי סבירים!  לא הצלחתי להבין את הציפייה שאגדל כל כך מהר בכל כך הרבה תחומים, אתנהל בכל כך הרבה ממשקים מורכבים מקצועית, קונפליקטואליים שלא לומר פוליטיים וגם משלא הבנתי את הציפייה, בהיותי מי שאני, הייתי חייבת, מוכרחה לעמוד בה ולהצטיין!

אני רוצה שהיא תשמע אותי כועסת על המנהלת שלי שדחפה אותי לכך, את עצמי שלקחתי את האתגר, את המקצוע הזה, שאני כל כך אוהבת- עבודה סוציאלית, שמעמיס על אדם אחד משקלים בלתי סבירים…ואת הפריפריה הזו שמלאה בצרכים וחסרה בכוח אדם…מקללת ונזכרת, שבעצם, בתוך כל הכאוס הזה יש גם המון הזדמנות!

'איך זה מרגיש כשהגוף נמתח?' היא שואלת בשקט. 'התנועה מתחילה מהראש', אני משיבה, 'הראש מבין שהוא נדרש לעשות משימה הגדולה ממידותיו כמו להוביל אנשים, לשנות עמדות, להתייצב מול האחר שלרוב מבוגר יותר, ותיק יותר ולעתים גם כוחני יותר ממך. אז, הראש, פוקד על שאר האיברים לנוע: למוח לחשוב מהר ורחב יותר, לעיניים לראות מעבר, לידיים לתפוס יותר ולרגליים לרוץ מהר, כל כך מהר… והכי חשוב, הוא פוקד על הבטן להתכווץ- כדי שלא תרגיש את הפחד'.

'מי או מה בדיוק דורשים ממך להימתח ככה?' היא שואלת וכמו חיכיתי לשאלה מתפרץ ממני גל כעס ואשמה כלפי העולם… היא מקשיבה לי זמן רב, בשקט, כדרכה ואומרת: 'כלומר, מה שאת מספרת לי הוא שהמנהלת שלך דורשת מהגוף שלך להיות לאורך זמן במצב של לחץ, עומס ומצוקה, היא דורשת ממנו לגדול מהר יותר מקצב גדילתו הטבעי וכך היא מכניסה את הגוף שלך למצוקה'. 'כן, בדיוק, יללתי, סוף סוף את מבינה'. היא הנהנה. 'מה שאני לא מבינה' היא המשיכה (תמיד הן ממשיכות המדריכות האלו, חכמות שהן..) 'זה איך את מרשה לאחרים לקחת כל כך הרבה שליטה על הגוף שלך כשאת חווה כל כך הרבה מצוקה?'

אחר כך גם למדנו לנשום, להרגיש את הפחד ולהפוך אותו לכלי עבודה מול האחר, כל אחר, בהשגת כל שינוי בו אני חפצה

מה היה קורה אם הנבט לא היה דוחף בכוח את האדמה

גדילה, כל כך הרבה נכתב עליה, בקיעת הנבט מהגלעין טומנת בתוכה בהכרח תנועה, שבירה של הישן ויצירת חדש, בהכרח שונה. אנו כמעט איננו עוצרים וחושבים על על כמות האנרגיה שמשקיע הנבט הצומח בתהליך השינוי כמו שאנו כמעט ולא משקיעים אנרגיה במחשבה על תהליכי השינוי והלמידה שלנו, עבור רובנו, הם פשוט מתרחשים. לכל היותר אנו מכמתים אותם בתשלום לקורס כזה או אחר או ביצוע משימה לימודית… כי לו הבנו שכל שינוי שאנו עושים, ולו הקטן ביותר, דורש מאיתנו שבירה, פרידה מהישן ובנייה של חדש- אולי היינו בוחרים שלא לעשות שינויים כלל!  ואכן, ישנם אנשים רבים שנמנעים משינויים, שינויים כמו להתחיל להתעמל, לשנות משקל, לשנות תפקיד בעבודה, להתחייב.. אלא שהצמיחה שלנו מתרחשת כל הזמן, גם אם איננו ערים לה, היא שומרת עלינו בחיים, שומרת על הגוף שלנו שיתחדש ויתחזק ושומרת על השכל והרגש ותוך שהיא מתרחשת- היא דורשת מאיתנו משאבים, משאבים רבים.

מה קורה כשהמשאבים שהצמיחה דורשת גדולים מהמשאבים הזמינים לנו עתה? מה קורה כאשר יש צורך לצמוח ממשבר או ממחלה? האם כל שבר יחלים ויצמח?

האם הוא יצמח גם אם האדם אינו פועל לשם כך? האם החלמה מתרחשת באופן טבעי או שהכרחי לעשות פעולות התומכות בה?

להגיע ל- 90 מעלות

עבורי, לתמוך בתהליך ההחלמה שלי, אומר להיות אקטיבית. לקחת שליטה היכן שניתן ולשחרר את המקומות שלא ניתן. חלק מהאקטיביות מתבטאת בתרגול אינטנסיבי של פיזיותרפיה. עדיין, הרצון להחלים נפגש כל פעם מחדש בבקשות של הפיזיותרפיסטית שלי לחצות את הגבול. אני תוהה, האם אינה יודעת עד כמה כל תנועה כואבת? האם אינה מבינה כי עמוק בראשי אני חושבת 'הדבר אינו אפשרי'.  אני נזכרת בפעם הראשונה שביקשה ממני לדרוך על הרגל השבורה, על מנת לעמוד במשימה הייתי צריכה להתחבר לכוח עליון באמצעות תפילה: נשימה, דריכה, נשימה, תפילה, נשימה, דריכה, נשימה, תפילה.. רק ככה הצלחתי.

היום, היא אומרת, אנחנו הולכות להגדיל טווחים, תראי כמה יהיה לך טוב אחרי, מבטיחה. רק שעד שיגיע כל הטוב הזה היא מותחת, מושכת, מעקמת ולוחצת על הרגל בעשרות דרכים. 'צריך לשנות את מהלך התנועה של העצם' היא מסבירה, 'ובשביל לשנות מהלך צריך להפעיל כוח'. אחר כך היא בודקת את הצלחת ההתערבות ומבקשת ממני להרים את השבורה על מדרגה ולרכון קדימה ואני אכן מפעילה כוח ובטוחה בטוחה שצלחתי את הכיפוף והגענו לזווית של 45 מעלות… דמיינו לעצמכם את מידת תדהמתי כשהיא צעקה: 'יש! אנחנו ב- 90 מעלות!' מבחינתי, הייתי צריכה לחפש ממש חזק היכן ההצלחה…

לגדול נכון

כל מי שמלווה אנשים בתהליכי שינוי, שמנהל, שמדריך עובדים יודע- צמיחה היא תהליך אטי. לעתים, אנו מאוד רוצים שיהיה מהיר יותר ודוחפים לעבר יעדים מסוימים. אלא ש… אם לא נהיה רגישים לקולו הייחודי של העובד, לצרכים שלו, לגבולות, לטווח התנועה , מה שנשיג במקום צמיחה, הוא שבר.

מנהלת שנדרשת לעשות שינויים בכוח האדם, לא תוכל לעשות זאת בצורה טובה אם לא תקיים בדיקה האם השינויים האלו מקובלים עליה, מהם הדאגות והחששות שלה מהמעמד, אלו זיכרונות וחוויות הוא מציף אצלה- רק כשכל אלו יתבהרו, היא תוכל להתפנות למשימה. זאת ועוד, אם תפעל באופן שאינו הולם את ערכיה וצרכיה שוב ושוב, יש להניח, שבקרוב, תהיה זו היא שתעזוב את הארגון.

כשהעובדים והמודרכים שלנו לומדים לשמור על עצמם בעולם העבודה, הם לומדים גם לשמור על העובדים שלהם והלקוחות שלהם וכך, עובד או מודרך שמרגיש שיכול לבטא את צרכיו החומריים והרגשיים בארגון, שיכול להביע צורך בהגנה או בהקשבה או כל דבר אחר, עובד שיכול להתחבר לדחפים שמניעים אותו, למוטיבציות שלו אך גם לשמור שלא ימתח מידי, יקרע, יישחק יתכהה, זה העובד או המודרך שיביא לארגון צמיחה.

פעם אחרי פעם ראיתי עובדים שהעבודה זימנה להם חוויות לא פשוטות של אלימות כלפיהם וכלפי צוותים שמלווים, של ביטול, השתקה והשטחה ולמול זה הם למדו בניהול והדרכה נכונים לזהות את היכולות שלהם, הצרכים והגבולות שלהם והפכו להיות מעמודי התווך החזקים של אותו ארגון. ניסיונם האישי, כשהיה בהיר עבורם, סייע להם להוביל עובדים ומקבלי שירותים רבים בתהליכי שינוי, צמיחה והחלמה. תהליכי הלמידה והגדילה שהתרחשו גם בהדרכה היו חלק מהמשאבים שלהם ובכך תמכו בהם בעמידה מול האתגר הניהולי ודווקא מהמקום המחלים בתוכם, זה שיודע לזהות את התהליך הרגיש והעדין של השינוי וכאב הצמיחה, דווקא מהמקום הזה יכלו לסייע באופנים רבים להחלמה של רבים אחרים.

עוד על הדרכת מנהלים ניתן לקרוא- כאן.

אז, האם החלמה אפשרית גם ללא תמיכה מקצועית ומה תפקידה של ההדרכה והליווי הניהולי בתהליך זה? אשמח לשמוע את דעתכם!

אנחנו צריכים אותך איתנו

צוות של שלושה מעריכים אותך: איך את זזה, עומדת, מתמודדת, כמה את חזקה פיזית ורגשית.. הם יוצאים וממלמלים ביניהם, דיבור כזה של אנשי בריאות, כאלו שמחזיקים בתשובות, שאת שם, המטופלת, כל כך זקוקה להן… עברנו חצי שעה כזו של הערכה ולחשושים עד שנימאס לי. 'תקשיבו' אמרתי, 'דברו לידי זו זכותי ומה שאבין- אבין ואת השאר תסבירו'. הם קצת הופתעו אבל עשו זאת. אחרי חצי שעה נוספת נראה שהתגבשה לה אבחנה עדכנית ותוכנית טיפול.

אני כבר עייפה וכואבת וממש אין לי סבלנות אליהם אך אני מבינה שעלי להשתדל 'סליחה', אני אומרת, 'היות ואנחנו הולכים לבלות הרבה זמן יחד, כדאי שתדעו כי הדרך הטובה ביותר בה אני משתפת פעולה, היא כשאני מבינה מה עומד מאחורי הפעולות הכואבות שאתם מבקשים ממני לעשות, תסבירו לאט, תסבירו קדימה ואז יש סיכוי שאעשה אפילו יותר ממה שביקשתם' אמרתי בעוד הפצעים שלי מונחים בייננו.

הוא אחז בפצע שלי במבט סקרן, מדמם ומכוער, רחוק מלהתאחות.. העביר עליו יד מגששת, סקרנית לגלות מה יש בתוכו והעריך.

'מה בדיוק את עושה?' פנתה אלי מי שהייתה נראית הבכירה מבניהם. 'מטפלת ומדריכה צוותים בבריאות הנפש, עובדת סוציאלית' השבתי. היא חייכה, חיוך מלא משמעות. טוב, גם התפקיד מלא משמעות. 'אז ככה' הוא המשיך 'התגובות של הרגל שלך נורמליות אחרי סוג כזה של פציעה, יחד עם זאת היא עצרה בתהליך ההחלמה. הרגל שלנו נועדה לדרוך ולהוביל הליכה, היא מתחזקת ומתחדשת רק כשהיא ממלאת את התפקיד שהגוף נתן לה. לכן, אם את רוצה להחלים- את צריכה לדרוך'.

הוא מדבר ואני מיד מריצה אסוציאציות למילה לדרוך: דרך, דרוך, לדרוך במקום, דרך על יבלת… כל כך טבעי לדרוך על הרגל רק שבמצב המאוד לא טבעי שהיא מסובבת בתוכו עכשיו- מרגיש כל כך מסובך. הוא לא שוהה למחשבותיי וממשיך: 'אנחנו נעבוד על כוח בתרגילים, את תעבדי הרבה בבית, אנחנו נעבוד על רוטציה את זה אנחנו עושים פיזית ואני כבר אומר לך שכל התהליך הזה יכאב מאוד.. את צריכה למצוא דרך לטפל בכאב כי אנחנו צריכים אותך איתנו'.

בהיותי מחולקת המחשבה שאני (ביטוי שמתאר את היכולת לחשוב ולעשות כמה דברים במקביל, אין מה לחפש במילון, הזכויות שלי) חשבתי שגם פה שמעו על הגישה המוטבציונית ובכלל באיזה שלב אני משלבי השינוי? כמה באמת אני מוכנה לעבודה קשה ומאומצת למול ההטבות שבלשבת על הגדר או במקרה שלי במיטה ולבכות את מר גורלי… הרהרתי לשנייה ארוכה, זמן המעבר שלי בין הרהור לעשייה.

מה באמת בין שיקום נפשי לשיקום פיזי?

אני מתבוננת סביב על המטפלים השונים , יש להם כל כך הרבה סבלנות, לחכות שהאדם יסביר לעצמו שהוא מוכן לקבל את הבקשה של המטפל, שהוא מוכן לקחת סיכון ולעשות תנועה חדשה- כואבת, למצוא את הכוח והזווית הנכונה ולנסות ואז שוב ושוב ושוב.. ואז מגיעה בקשה חדשה שחורגת מגבול הנוחות שלו ושוב יש שיחה על מוכנות לשינוי.. כמה סבלנות נדרשת על מנת לעשות שיקום.

אני שמה לב ליצירתיים מביניהם, אלו שאינם מסתפקים רק בפרוטוקול אלא מאלתרים תנועות ותרגילים חדשים ותוך כדי שומרים על המטופלים שלהם סקרנים, ערניים, שותפים. מקשיבה לשיחות המתנהלות סביבי- מי רק מסביר את התרגיל, באיזה טון זה קורה (רך או אולי סמכותי או משהו אחר..) ולאלו שלוחשים לנפש של המטופל: 'אני יודע שאתה חזק, זה קשה ואנחנו נתמודד, קרה לך פעם שהתמודדת עם משהו קשה? מה עזר לך?'

החלמה מדיכאון באמצעות עיסוי הלב

חושבת על מטופלת עמה עבדתי המתמודדת עם דיכאון, כזה שנשאר גם כשלוקחים תרופות חזקות. זה לא שינה הרבה החקר מהיכן נובע הדיכאון, היא אומנם הבינה אך ההבנה לא יצרה הקלה או קבלה כי הקושי היום יומי היה עצום והיא ניחנה ברצון עז להצטיין. ככל שניסתה להצטיין (מה לעשות, אישיות) כך הייתה מתוסכלת יותר כי הדיכאון השפיע על האופן בו הצליחה לתפקד, השטיח לה את הרגש, פגע בקשרים החברתיים והזוגיים שכל כך רצתה, ערער את ההורות שלה.. הוא היה דיכאון מאוד מאוד עיקש ויציב. כך, מצאנו את עצמנו, היא ואני, זמן רב עוסקות בהחלמה באמצעות עיסוי הלב.

באמצעות דמיון מודרך התבוננו פעם ועוד פעם על הלב שלה וגילינו כי הרקמות בו התנוונו בגלל הדיכאון, הן הזדקנו והאפירו וכל הזרימה והתנועה השתנו ולכן הוא כאב לה. לכן הלב שלה הציף את כל כולה בעצב, בפחד, בביקורות עצמית ולא נתן לרגשות נעימים יותר להיכנס. כדי לשחרר את התקיעות בלב נאלצנו לעסות אותו- שוב ושוב לאמן את שרירי הרגש דרך חקר אינסופי של עולם הרגשות במצבים שונים, דרך מגע חומל ואוהב , דרך קבלה ואהבה עצמית. זה היה כמעט מפתיע לגלות כי גם כשהוא חזר לפעום ודם חדש נכנס בו בדמות זוגיות והצלחות בעבודה ובקשרים, הלב הזה מאוד אהב שהיא שמה לב אליו, בעצם לעצמה.

עיסוי צלקות

בחזרה אלי, באחד המפגשים פתח המטפל שלי ואמר: 'אני כבר מכין אותך, בסוף הפגישה נעשה עיסוי צלקות– זו הדרך שלנו להחזיר זרימה לרקמות ויש סיכוי שזה יכאב'. אכן עשינו, אכן כאב. הפיזיותרפיסט שלי הדגים ולימד מה אני צריכה לעשות (או לעסות) מעתה פעמים ביום. תוך מגע בלתי נעים בהחלט בצלקת הפתוחה הוא התבונן בי ואמר 'את מחזיקה כאב, אין בזה שום תועלת, כשכואב לך תגידי ונשחרר, אין שום תועלת בלהחזיק כאב' ואני רק סיננתי בכאב 'שומעים שאתה בן של פסיכולוג.

למעשה, כולנו מחזיקים בכאב, בצלקות, עבור חלקנו הן גלויות שאחרים יכולים לראות ועבור חלקנו פנימיות ויש שגם וגם. הצלקת תמיד תהיה עבורנו עדות לפגיעה, לפציעה, לדבר הלא שלם שנמצא כעת בתוכנו, זיכרון לכאב. היא תמיד תחזיק את הידיעה שאנו בני חלוף. היו אדיבים עם עצמכם, לטפו את הצלקות שלכם, תאהבו אותם, תנו לדם בתוכן להמשיך ולזרום וגם לכם. ניסיתי, לא מתים מזה, מקסימום חיים.

מוזמנים להגיב ולשתף היכן הפוסט הזה נגע בכם, לאיזו צלקת פנימית או אחרת שמתם לב ומה היא מבקשת עתה? מה זז בפנים בעקבות קריאתו. שאו ברכה!

עד כמה החיים האלו שלנו שברירים

אני מתבוננת ברגל שלי, המתעתעת, זו שתמיד שימשה אותי נאמנה, זו שלתומי חשבתי שתמיד תהיה ותשמש. רגל, חלק כל כך אינטגרלי ומובן מאליו. אני מתבוננת בצלקות שמקשטות אותה, בנפיחות, בזווית וחושבת על השיעורים שהגוף שלי החליט ללמד אותי. שיעורים על אמונה, על צורך על פחד ועל כאב. פציעה או חולי בבת אחת ממחישים לנו עד כמה החיים האלו שלנו שבריריים, עד כמה הגוף זמני. אולי, בשל כך, אנשים כה רבים נמנעים מלפגוש את המחלות שלהם: מזניחים מעקבים, שוכחים תרופות ומכחישים את האפשרות שבסוף כולנו עשויים למות. מעניין, כי רבים עושים גם שעות וימים על מנת להכחיש את בריאותם, והרי השניים הם צדדים שונים של אותו המטבע.

כשאני נפצעתי עברתי ברגע מאדם המנהל את חייו בקפידה לאדם תלוי- תלוי בצוות הרפואי, במשככי כאבים, במשפחה ובקצב ההחלמה. מבחינתי, הפכתי להיות חסרת אונים. אחד הדברים שהיו קשים לי במיוחד, הוא שלא הצלחתי להשיג שליטה על הכאב רק שגם לא כל כך יכולתי להכיל אותו. הכול כאב, כאב דוקר, מציף, כל נקודה בגוף הבעירה לפיד כאב נוסף ומסיבה עלומה- חומר התבערה לא אוכל. אני נזכרת והבטן שלי מתכווצת.

תרקדי את זה גם אם את לא מצליחה לנשום

'כמה עוד אוכל להסביר לעצמי שזה אמור להיות קל' מתנגן השיר ועובר לפזמון 'תרקדי את זה, גם אם את לא מצליחה לנשום…' דניאלה ספקטור ודנה איבגי הנהדרות מציעות לנו להפסיק לדבר עם המחשבות 'אמור ל..' לזהות תחושות ולהקל באמצעות נשימה ותנועה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להתמודד עם המחשבות שלי והיו לי כל כך הרבה מהן: 'את מטפלת באחרים לכן את אמורה להיות מצוינת בטיפול בעצמך', 'היה לך כל כך הרבה כאב בחיים אז אמור להיות לך קל לנהל אותו עכשיו' והטובה מכולן: 'אם רק תתאמצי מספיק, את אמורה להוציא משהו טוב מכל זה והכאב יעבור'.

בשלב מאוחר יותר, כשיכולתי להתבונן במחשבות זיהיתי כמה מעט חסד יש בהן למול כל כך הרבה ביקורתיות עצמית. הייתה לי מחשבה שהיות ואני חזקה- אני לא צריכה להרגיש כאב. רק שהכאב לא ידע את זה.. הוא פשוט היה כאב.

לכאב שלי היו חיים משל עצמו, כל פעם שניסיתי להילחם בו ולכפות עליו את המחשבות שלי, הוא גדל.

אם אין זרימה איך תתאפשר החלמה?

אני זוכרת לילה קשה בו הכאב שלי עשה תחרות עם הפחדים שלי- בין אלו ואלו הרגשתי שאני נקרעת בתוכי. למחרת, שיתפתי את אחד המטפלים שלי, סיפרתי לו שבמשך שנים הפעלתי מנגנוני ענק להתמודד עם פחדים (תיעלתי הדחקתי וכל אלו..) ועכשיו ניראה שהוא, הכאב, תופס בי כל חלקה טובה, כמו האפלה המשתלטת בסרט הילדים 'פנטזיה' ככל שהגיבור בורח ממנה ומפחד להכיר בה, היא גדלה.

אני מפחדת לזוז כי אני מפחדת מהכאב שכרוך בתזוזה, אני מפחדת לא לזוז כי אז אתנוון והכי אני מפחדת שלא יהיה בי את הכוח להתמודד עם כמויות הכאב העצומות שעוד מצפות לי בתהליך השיקום, עד שהרגל הזו שלי תחזור לרוץ והגוף שלי יוביל אותה קדימה…  הוא הקשיב חשב ושאל: 'ומה קורה לך בגוף עכשיו, כשאת מדברת על זה'?  'אני מזהה שהתנועה כואבת, שיש בגוף מתח, עייפות, חוסר שקט, חוסר נשימה, אני מזהה כי הגוף כולו מכווץ מהפחד- שום דבר אינו זורם בתוכי'…

והרי אם אין זרימה- איך תתאפשר לה ההחלמה? הרבה דברים נאמרו בפגישה ההיא.. ניתן לסכמם באמירה שאלוהים תמיד שולח לנו את מה שאנו מסוגלים להתמודד עמו.

משם חזרתי לנשום, כל פעם שעלה בי כאב זכרתי שלכאב יש התחלה אמצע וסוף. שיניתי את הדימויים שהחזקתי בראש לגבי כאב, אם בהתחלה הוא היה נראה לי כאוקינוס אין סופי, עכשיו, תמיד חיפשתי את הצד השני של האוקיינוס. ידעתי שניתן לרדת (לפעמים זה מרגיש כמו שאולה) לחקור את הכאב אך בדיוק באותו אופן אפשר גם לעלות. הכאב הוא זמני, הנשימה נצחית- כל עוד אנחנו פה, חיים.

מעניין איך זיכרונות הכאב מחוברים זה לזה…

אני חושבת על הגוף שלנו, זה שמחדש את עצמו כל כמה חודשים, כל תאינו מתחדשים אך לעתים אנו נכשלים בחידוש הלמידות. אנו מתכווצים מהתחושות והזיכרונות נתקעים בנו כמו מרבצים, יוצרים ביצות, סתימות ומפסיקים את הזרימה. אנו מחויבים להמשיך וללמד את הגוף למה אנו זקוקים, לזהות את התחושות שמתיישבות בו, חלקן עתיקות יומין, לעזור לו 'לשחרר סתימות' בתאים כדי שימשיך ויתנקה. להמשיך לנשום גם כשמרגיש שהדבר אינו אפשרי.

עולה בי זיכרון מגיל שמונה לערך, סבי, שכוב בחדר השינה ואני מתגנבת למרפסת הקטנה ומקשיבה, אמרו לי לא לגשת, לא להתקרב אבל אני כל כך רוצה להיות אתו, מהמרפסת אני שומעת אותו נאנק, צועק, מקלל בשארית כוחותיו, הוא אחרי קטיעה נוספת.. האוויר שלי נגמר, אני מתכווצת, נחנקת, מפסיקה לנשום. אסור לי לשאול או לספר לאיש כי הרי לא הייתי אמורה להיות שם, אני בולעת את הכאב שלו ושלי וממשיכה להיות 'ילדה טובה'.

חושבת על פגישה שקיימתי השבוע בקליניקה עם בחור כועס, כועס מאוד, הוא כועס כי הוא מחזיק הרבה כאב. בקליניקה אני מאפשרת מידה מסוימת של צעקות גם אם אתה חולה, גם אם החיים דפקו אותך, אנחנו מוצאים דרכים ששומרות על כל מי שיושב בחדר- להוציא את הכאב ואילו בפגישה אתו הרגשתי שאני לא מצליחה, שהכאב שלו הוא בלתי נגמר והרגל שלי המורמת המגובסת החלה לפעום- התנשמתי בכבדות תוך שאני שמה לב בעיקר לכאב ולתסכול שלי. הוא עצר באחת מצעקותיו ושאל: 'מה קרה לך? כואב לך?' לקחתי עוד כמה נשימות, התחברתי לכאב שלי ואז כשהוא הרפה השבתי לו: 'אתה יודע, לא לך לא לי ולא לאף אחד בעולם אין בעלות על הכעס או על הכאב.. זה משותף לכולנו וזה כאן להישאר, העבודה היחידה שאנו יכולים לעשות היא להיות מסוגלים להרחיק קצת, להתבונן ברגשות הקשים שלנו, לדבר אתם וככה להבין את עצמנו טוב יותר ואולי, אולי לחוש הקלה.' הוא הביט בי המום, 'ואיך בדיוק את מציעה שנעשה את זה' שאל. 'אני מציעה שנעשה את זה יחד. נתחיל בלחוש את הגוף ולנשום… משם תתחיל להגיע ההתמודדות ואחריה, אולי, הקבלה.

אשמח לשמוע מה חשבתם? האם גם אתם התמודדתם או מתמודדים עכשיו עם כאב, מה יעיל עבורכם בהתמודדות עמו? ואולי יש לכם זווית ראיה שונה על הדברים?

עוד על התמודדות עם כאב ניתן ללמוד כאן

מצרים שלי

לכל אחד מאתנו יש את מצריים הפרטית שלו, המקום אליו ברח למזור ושם השתקע ושועבד. אנחנו עובדים קשה בשביל מצריים שלנו, יש שעבורם מצריים זה צורך- הצורך באישור, בקבלה, באהבה או משהו אחר. עבור אחרים זהו הרגל או התמכרות אליהם בורחים ועבור אחרים זהו מקום, מקום עבודה, מקום במשפחה, זהות שגיבשנו. מודרכת עמה אני עובדת התייחסה לנטייה שלה לחוש קורבן נוכח מצבים משתנים כמצריים שלה, נטייה שלרוב מביאה אותה לחוש אשמה, חלשה, מותקפת ולכן מונעת ממנה להביא את יכולותיה לידי ביטוי.

לוקח לנו זמן לזהות מהי מצריים שלנו שהרי יש בה יתרונות רבים עבורנו, בני ישראל מצאו בה הזנה ומים חיים לכן נשארו, לקח זמן עד שהבינו שמיושבים הם הופכים לעבדים. ככה זה גם אצלנו, אנחנו נכנסים למקומות היות ויש בהם יתרון עבורנו, אולי בטחון אולי הגנה אולי ציפייה לאהבה או משהו אחר. אלא, שעם הזמן אנו הופכים להיות עבדים של אותו הדבר בדיוק שביקשנו עבור עצמנו, המצב כבר לא מספק לנו די צורכנו ואנו מתחילים לסבול. כפי שאמרה לי מטופלת: "בתחילה הייתי אתו כי הוא נתן לי כל כך הרבה בטחון, הוא היה נראה הבן זוג המושלם, תמיד בודק מה איתי, היכן אני, מה אני צריכה היינו צמודים.. אלא, שהדבר הזה בדיוק הפך להיות טבעת החנק שלי, הוא לא נתן לי מנוח, מרחב, לנשום, התנגד שאעבוד במה שבחרתי רצה שאשאר בבית עם הילדים במקום בטחון קיבלתי כלא."

הקושי, הוא שסבל היא תחושה שחלקנו למדנו להסתגל אליה, לא כך? חונכנו כי מידה מסוימת של סבל ראויה על מנת להתפתח, להשיג הישגים. האומנם?
אז אנחנו נשארים במצרים, השרירים שלנו מתחזקים מעשייתן של אותן עבודות בדיוק אך נפשנו נחלשת. לפעמים, צריך מנהיג שיבוא ויודיע כי אפשר גם אחרת, שיזכיר, כי אנו העם הנבחר ויש בנו אמונה וכוחות לעשות שינוי, לקום ולצאת, לצלוח את הים ולצעוד במדבר. לפעמים המנהיג צומח מתוכנו, לפעמים מהחוץ.

לחצות את ים סוף

סיפרה לי אישה מרשימה אותה אני מלווה בפיתוח מיזם חברתי חשוב: "זה מפחיד, זה כל כך מפחיד לומר לעצמך שאת יכולה להיות עצמאית, עשר שנים באותו מקום עבודה עם אותם אנשים ומשכורת קבועה, אומנם העבודה כבר לא מספקת והשכר זעום וכבר אין אתגר רק שהמציאות האחרת- מפחידה יותר.. ובכל זאת יש בי קול בפנים שאומר שאני יכולה להיות יותר, שיש לי דבר טוב בידיים אותו אני חייבת להעביר הלאה ואנשים יפיקו ממנו."
לעתים אנו זקוקים למכה, שתיים או עשר כדי לצאת לדרך. למאורעות גדולים, סמליים עבורנו, בהם אנו יכולים לצפות ולהבין שיש כאן כוח גדול מאתנו ואנו יכולים לרתום אותו לטובתנו ולנוע באמצעותו. עשר מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד ארבה, חושך והתנופה הסופית של בני ישראל התקבלה ממכת בכורות ואז ריצה למדבר וקריעת ים סוף. קריעה חיצונית, פנימית נס שמספר שדברים גדולים מתרחשים.

ההליכה במדבר
ההליכה במדבר יכולה אולי להיות קשה יותר, הצמא והרעב מפנים את תשומת הלב שלנו לקולות חיצוניים ופנימיים שמדברים אתנו על השינוי. צדק משה? האם מוליכנו בבטחה? אולי עדיף היה להישאר בחיק פרעה? האם אנו עובדים עבור עגל זהב או שאולי באמת יש שם ארץ מובטחת? ונעים בתוכנו התם, החכם הרשע ושאינו יודע במחול שדים מטורף…
לעיתים, עלינו לצעוד ארבעים שנה על מנת להכחיד הרגלים ישנים ולהיות מסוגלים להחליף אמונות ישנות בחדשות ומעצימות יותר ולעיתים זה קורה ממש מהר. ההליכה, ההקשבה, מפתחת בנו נשימה וחוסן ומתוך הרעש הגדול צומח שקט ומתחדדת הבהירות.

והגדת לבנך
הדבר היחיד שמשנה, אינו מה אנו עוברים בדרך אלה מי אנו בוחרים להיות בעוברנו את אותה צעידה. יהיה זה ראוי כי כל אחד מאתנו יתבונן בחייו וישאל- טוב לי עכשיו? מה הפעולות שביכולתי לעשות על מנת להגביר את תחושת הסיפוק, האושר השלווה האהבה בחיי? כי בסוף המסע כל שיוותר לנו הוא אנו ובני ביתנו. מה הייתם רוצים לספר לעצמכם, לבניכם ובנותיכם על מסע חייכם? האם השתמשתם בו לטובה? האם האמנתם מספיק ביכולתכם וביכולתם לחיות את החיים האלו בטוב? האמונה שלנו, הסנה שתמיד בוער בתוכנו זקוקה לחומרי בערה, חסד, חמלה ורחמים עבורנו ועבור האחרים הסובבים אותנו.
לקראת חג הפסח, אני מאחלת לכולנו מספיק אמונה וכוח לצאת את מצריים שלכם ולעשות בחייכם ובחייהם של אחרים שינויים לטובה והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

אם היו שואלים אתכם מתי היה היום בו התחלתם לאהוב את עצמכם- הייתם זוכרים? ואולי זה לא קרה ביום אחד, ואולי זה עוד לא קרה.

עבורי, היה זה מסע של גילויים, מסע בין נקודות מרובות בזמן בו, בין השאר, גיליתי שהעובדה שאני יודעת לתת מעצמי לאחרים ולתמוך בצורה מלאה ושלמה, עדין, אינה אומרת בהכרח, שלמדתי לאהוב את עצמי. מעבר לכך, רק ברגע בו אלמד לאהוב את עצמי באמת אוכל לפתח את אותה תחושה של אהבה והוקרה אצל אחרים- המשפחה שלי, מטופלים, מודרכים, כי הרי מה יש יותר מזה?

כאנשי מקצוע בתחומי הטיפול והשיקום אנו משקיעים זמן ומשאבים רבים על מנת ללמוד כיצד לסייע לאחר, במילים אחרות, מה לא בסדר וצריך שדרוג. אנו בודקים באיזו מידה הביטוי הרגשי או ההתנהגותי נורמלי או לא, באיזו מידה תגובתו של האדם מותאמת לאירוע, מה מידת תפקודו ומה גובהה המוטיבציה. כמטפלים, אנו עסוקים בהערכה היכן האדם נימצא על הרצף. ההערכה הזו היא קריטית עבורנו, היא משמשת לנו בסיס לעבודה, ממקמת אותנו ואת האדם על ציר, עושה סדר ומכוונת אותנו לקראת הצעד הבא. אך איזה מסר באמת עובר ? אתה לא מספיק….

לא מספיק חזק, בריא, מתמודד, יכול, רוצה… אתה חסר.

כשאנו מתרגלים מינדפולנס, קשיבות, אנו למעשה מתרגלים את היכולת להיות ברגע ולקבל את מה שעולה. לעתים, כשאנו יושבים בשקט עם עצמנו ונושמים 'באים לבקר' כל 'השדים', כאבי הגוף והנפש, הבדידות, המועקה, העצב, הפחד… ובדיוק ברגע הזה שהם מופיעים אנו לומדים לומר לעצמנו, אנו שמים לב אליכם, אתם חלק מאיתנו, אנו מוכנים לקבל גם אתכם. הפלא שבדיוק בנקודת הקבלה מתרחש הריפוי. כי כאשר אנו מקבלים כל מיני חלקים בתוכנו אנו בעצם מקבלים את עצמנו. כשאנו מסכימים לפגוש את הרגש הכואב מגיעה ההקלה והוא מתעמעם ואף נעלם ואת מקומו עשויה לתפוס תחושת הקלה, השלמה ושלווה.

דמיינו מה היה קורה אם היינו מלמדים אחרים לעשות בדיוק את זה! לקבל את עצמם כפי שהם, עם המחלה, עם האובדן, עם הכאב. אם היינו מלמדים אותם לאהוב גם את החלקים הכואבים בתוכם. אין זו משימה פשוטה אך חשובה היא מאין כמוה, כי רק קבלה ואהבה של חלקים אלו, תסייע להם להתפוגג. אהבה עצמית, אמיתית, מסייעת לנו להתמודד בצורה מלאה ויעילה עם החיים.

אני נזכרת באשה בשנות ה- 50 שהגיע לקליניקה. בכאב רב היא משתפת אותי כי כל חייה היא סוחבת על גבה מטען כבד מנשוא של "את לא מספיק טובה", מישהו, אי שם בחייה לימד אותה זאת והיא האמינה. המטען הזה מאיים להטביע אותה, להחניק אותה והוא משפיע על כל אספקט בחייה.

נזכרת בשיחה עם חברה ששיתפה אותי כיצד הרופא המטפל בבן זוגה פנה לבנה מעל ראשה ואמר לו 'אמא שלך עושה לנו בעיות', כמה מקטין ומעליב היה זה עבורה.

להקשיב לאנשים בתשומת לב, לעזור להם לזהות את הכאבים והמחלות עמם הם מתמודדים, לתת לקשיים שמות, להביט עליהם במבט אוהב ולומר: אני מאמין בך, אני אוהב אותך, אני מאמין ביכולת הריפוי שבתוכך, יש בך את כל הכוחות להתמודד עם מה שיש ובמקום שיש חוסר- אני אשלים. דרך קשיבות, חמלה ואהבה עצמית בכוחנו לעורר תהליכי ריפוי.

ככל שנאפשר לעצמנו לאהוב אותנו יותר נשמע מהאנשים בסביבתנו כי גם הם מוכנים לוותר על המאבק הפנימי ולאהוב את מה שקיים.

בכל פעם מחדש אני נרגשת לגלות את כוחה של הנפש וכמה היא גדלה ככל שמתעצמת בתוכה האהבה ומי אמר שלאהבה יש גבולות?

חג פסח שמח יקרים, מלאו את ביתכם באהבה וקבלה.